בלי מלחמה: הדרך של טראמפ להפלת המשטר באיראן - שכבר עבדה בעבר

בשלב הנוכחי, קשה לראות את ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ חותר לעימות צבאי ישיר וחזיתי מול טהראן. היעדר תקיפה אינו מעיד על חולשה, אלא על חישוב קר. זכויות אדם אינן מנוע אסטרטגי עבור טראמפ, וספק אם הזוועות שמציפות את המסכים באמת מטלטלות אותו עד כדי יציאה למלחמה. מבחינתו, השיקול היחיד של הממשל הוא קר ומפוקח - אם תקיפה צבאית בעת הנוכחית תייצר רגע מכריע שימוטט את המשטר. אני מעריך שלא, אבל עם כוכבית בהמשך.

מה שכן מתרחש הוא תהליך של המתנה. לא קיפאון, אלא המתנה יזומה. טראמפ בונה המתנה אסטרטגית (Strategic Patience) המיועדת להבשלת תנאים אופטימליים. הוא פועל לביצור מעמדה של ארצות הברית כהגמון על לוח השחמט האזורי, בעיקר מול סין ורוסיה, בעלות הברית של איראן. הוא עושה זאת תוך שימוש בלוחמה פסיכולוגית והפגנת עוצמה המיועדות לכפות על טהראן שיבה לשולחן המשא ומתן מעמדת נחיתות מבנית. כלל לא בטוח שהמהלך יצלח, משטר האייתוללות הוכיח כבר יכולת ספיגה לא מבוטלת. המשטר מצופף שורות אזוריות, ומפעיל לחץ מתמשך על אוכלוסייה אחוזת אימה, לחץ כלכלי, תודעתי ופסיכולוגי. אלא שכאן נכנסת שכבה עמוקה יותר של המדיניות.

ייתכן מאוד שמתחת לפני השטח מתגבשת אסטרטגיה אחרת לגמרי, הנגזרת מהעולם התאגידי של השלישייה קושנר-וויטקוף-תום בראק, שלושת היועצים הכי קרובים לאוזנו של טראמפ (זאת שלא נפגעה..): ערעור מבפנים. לא מתקפה כוללת, אלא חיכוך וסדיקה. לא טנקים, אלא תודעה. לא פלישה - אלא מהלומות קצרות.

איראן בעיניהם דומה כיום לתאגיד ממונף עד-צוואר. הדוחות נראים רע, אך ההנהלה משדרת ביטחון. זה רק זמני הם אומרים, חכו לרבעון הבא. אבל בפנים יש חוב, סדקים ניהוליים ולחץ תזרימי. טראמפ לא מנסה לרכוש את החברה בעסקה עוינת שתפיל את השוק. הוא לוחץ על ספקים, חונק אשראי, מרעיד את בעלי המניות וממתין לרגע שבו הדירקטוריון יתפורר מבפנים, מחכה לרגע שבו דירקטור אחד יישבר ואז די בכמה מיילים כדי להפיל את כל המבנה.

וכאן בדיוק מגיעה הכוכבית: איננו יודעים באמת מהם המהלכים החשאיים שארצות הברית מנהלת באיראן. ניתן רק להעריך. קיימת האפשרות שה-CIA מטפח קשרים עם גורמים במנגנוני הביטחון, בצבא ואפילו במשמרות המהפכה ומכין אותם לרגע האמת שבו תתחולל הפיכה פנימית. במודל כזה, תקיפה חיצונית אינה המהלך הסופי, אלא הזרז שיאפשר לכוחות פנימיים לפעול ברגע של בלבול, כאוס ואובדן שליטה כדי להכריז על מצב חירום לאומי, לאסור את ההנהגה השולטת ולנהל מגעים עם המערב.

לכך יש גם תקדים היסטורי ברור: ניתן למצוא קווי דמיון למהלך זה במבצע אג'אקס (Operation Ajax) באיראן בשנת 1953. באותה עת, ה-CIA והמודיעין הבריטי שילבו לחץ פוליטי וכלכלי עם תמיכה חשאית בגורמים בתוך הצבא והחברה האיראנית כדי להפיל את ראש הממשלה מוחמד מוסאדק. ההצלחה של המבצע נשענה על היכולת לייצר תסיסה ברחוב ובצבא בו-זמנית, מה שהוביל לשינוי משטר ולשלטון השאה פהללוי לשנים ארוכות עד שזה הסתאב והופל ב-1979. כל זאת, ללא צורך בפלישה צבאית רחבת היקף.

• המשטר באיראן לעולם לא יוותר על הדיכוי | ד"ר תמר עילם גינדין, פרשנות

טראמפ, שנמלט כמו ממגפה מ”מלחמות אין-סופיות” בסגנון עיראק, עשוי בהחלט לכוון למודל דומה: מינימום חיילים, מקסימום מניפולציה. כלומר, דחיפה אחת קטנה כדי להפיל את הכול. הערפל האסטרטגי שנוצר משרת היטב את המהלך הזה. הוא מבלבל את ההנהגה בטהראן, משתק את קובעי המדיניות הבדלנית במערב, ומטריף את פרשני האולפנים שמחפשים תשובה ברורה במקום שבו אין כוונה לספק אחת.

אז מה יהיה? קשה לדעת. ייתכן שזה בלוף. ייתכן שזו תוכנית רב-שלבית. אבל דבר אחד ברור: מי שמחפש את הדרמה בכותרות ייתכן ומפספס את המהלך האמיתי, שמתרחש בשקט, לאט, ובעיקר מבפנים.

>>> עודד עילם הוא לשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)