המשטר באיראן לעולם לא יוותר על הדיכוי

השבוע, בהשקת סרט תיעודי על אשתו מלניה, אמר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ: "יש לנו הרבה ספינות גדולות ועוצמתיות ששטות לאיראן כרגע, ויהיה נפלא אם לא נצטרך להשתמש בהן". לשאלת כתבת פוקס ניוז מה היה המסר שלו לאיראנים, הוא אמר: "אמרתי להם שני דברים: 1. בלי גרעין. 2. תפסיקו להרוג מפגינים. הם הורגים אותם באלפים". אחר כך גם חזר על הטענה שמנע 837 הוצאות להורג לפני כשבועיים.

התבטאות זו של טראמפ, והתבטאויות דומות במהלך החודש האחרון, מעלות את השאלה, שאני נשאלת כמה פעמים בשעה: האם לחץ צבאי מצד ארצות הברית או חתירה להסכם עם איראן יביאו לשינוי במדיניות המשטר? התשובה היא: הנבואה ניתנה לשוטים, המציאות מפתיעה כל פעם מחדש, וכל ניסיון להציג עתידות כאמת מוחלטת הוא חוסר אחריות מקצועי. והאינטרנט לא שוכח.

אפשר לדבר על העבר, על המצב הנוכחי ככל שאפשר להבין מפיסות הפאזל (שיש לברור בזהירות כי חלקן תעמולה של הרפובליקה האיסלאמית), ולנסות להבין את המשמעויות ואת האפשרויות, ומה הסיכוי של כל אחת מהן להתממש.

טראמפ אומר הרבה - אבל מה באמת אפשרי?

נפרק את דברי טראמפ דווקא מהסוף להתחלה: מניעת 800 (עכשיו 837) הוצאות להורג היא דבר שהוכחש מכול וכול על ידי כל צמרת מערכת המשפט של הרפובליקה האיסלאמית. שר המשפטים, ראש הרשות השופטת, דובר הרשות השופטת והתובע הכללי של טהראן דיברו בקול אחד: שום דבר לא בוטל, וצריך להוציא להורג כמה שיותר מפגינים עצורים, כמה שיותר מהר, ובהליך מזורז. סעיפי האישום הם ברובם מונחים איסלאמיים וריגול - שהעונש על כולם הוא מוות. הגדרת הריגול בחוק שונתה אחרי מלחמת 12 הימים כדי שיוכלו לשפוט את כל העצורים מתקופת המלחמה, וכתבה ששודרה ברשות השידור על "ציוד ריגול רב שנתפס" לא משאירה הרבה ספק: "ציוד הריגול" היה קצה של סטארלינק.

תפסיקו להרוג מפגינים: טוב עשה טראמפ שהגדיר זאת כך ולא "תפסיקו את ההוצאות להורג", כי הוצאות להורג הן תהליך משפטי שיכול לקחת גם שנתיים. לכן, בנוסף למשפטי בזק, אנחנו עדים ברשתות לתמונות (האיראנים מעלים תמונות גרפיות מאוד ללא צנזורה) של גופות שנורו באחורי ראשן מטווח קצר - מאפיין של הוצאה להורג בשדה - בנוסף לגופות שנהרגו "כרגיל". דיווחים רבים מאנשי צוות רפואי בבתי החולים השונים ברחבי המדינה מעידים על וידוא הריגה בבתי החולים, בנוסף למעצר פצועים. רופאים שמשחררים פצועים מהמיון לפני שכוחות הביטחון מגיעים, או מטפלים בפצועים בביתם או במרפאתם כדי למנוע מעצרים או וידוא הריגה, נעצרים או נעלמים בעצמם.

הם הורגים אותם באלפים: מעל 3,000 מדווחים מזוהים ומאומתים, אבל רבים נקברו בקברי אחים ללא זיהוי, והערכות שמבוססות על עדויות והערכות של אנשי צוות רפואי מכל רחבי המדינה, מדברות על עשרות אלפים. בעבור שחרור גופה מבית החולים או מהמכון לרפואה משפטית נדרשות המשפחות לשלם סכום ששווה למשכורת של כמה שנים (המספר הנפוץ בדיווחים הוא 700 מיליון תומאן, שהם 7 מיליארד ריאל, כאשר משכורת מינימום חודשית היא 103,909,680 ריאל, והכנסה חודשית ממוצעת של משק בית היא כ-214 מיליון ריאל). לכן, יש גם דיווחים על גופות ש"הוברחו" מההפגנות - מפגינים שמסכנים את חייהם כדי לפנות את הגופות לפני שיגיעו לבית החולים או למכון לרפואה משפטית - ומובאות לקבורה על ידי משפחותיהן בלי לערב את הרשויות. כך שהדרישה להפסיק להרוג מפגינים הרבה יותר הגיונית מהדרישה להפסיק הוצאות להורג. אבל האם זה סעיף שהרפובליקה האיסלאמית תסכים בכלל לשאת ולתת עליו?

בחודש מרץ 2015, בשיאן של שיחות הגרעין שהניבו בסופו של דבר את ההסכם, אמר יועץ המנהיג עלי אכבר ולאיתי: "אם ניכנע לאמריקנים בשיחות הגרעין, מחר הם יעלו את סוגיית הטילים, ומוחרתיים גם זכויות האדם וחירויות הבהאים". כלומר, יש יותר סיכוי להגיע להסכמות בנושא הגרעין מאשר בנושא זכויות אדם. ה"זכות" לטבוח במפגינים ולהוציא להורג מתנגדי משטר היא אחד הדברים שמחזיקים את המשטר הזה על כנו, כי תמיכה עממית כנראה אין לו. משטר שיש לו תמיכה עממית לא טובח עשרות אלפי מפגינים ואינו צריך עזרה של מיליציות מכוחות הפרוקסי ממדינות שכנות (עדויות של רופאים שטיפלו באנשי כוחות הביטחון הפצועים, דיווחים של מפגינים וסרטונים ברשת, מצביעים על השתתפות כוחות מעראק, אפגניסטן, פאכסטאן וסודאן בדיכוי גל ההפגנות הזה. כאשר נסראללה היה בחיים, אלה היו אנשי חיזבאללה מלבנון).

בלי גרעין: אם בסופו של דבר התוצאה של כל השיחות הללו תהיה שינוי במדיניות הגרעין, הבגידה בעם האיראני תושלם. הרפובליקה האיסלאמית הבינה במלחמת 12 הימים שטילים בליסטיים עובדים מצוין - אין צורך להסביר זאת לישראלים, וכלל לא ברור מה מצב תוכנית הגרעין כיום, אחרי המלחמה ובעקבות התבטאויות סותרות של גורמים שונים במשטר. שיחות גרעין כבר היו לנו כמה פעמים וזו דרך מצוינת למשוך זמן בעוד התליינים עובדים שעות נוספות בבתי הכלא (בחודש דצמבר 2025 הייתה בממוצע הוצאה להורג כל שעתיים, עוד לפני תחילת ההפגנות).

יש לנו הרבה ספינות גדולות ועוצמתיות ששטות לאיראן כרגע, ויהיה נפלא אם לא נצטרך להשתמש בהן: הלוואי שטראמפ היה מתחיל להזיז כוחות לעבר איראן מיד אחרי שהבטיח לא לחזור על העוול ההיסטורי של אובמה מ-2009, שעלה בחייהם של כ-200 מפגינים. אולי זה היה גורם למשטר לקחת אותו יותר ברצינות ולחשוב פעמיים לפני שהשתמש על מפגינים בתוך הערים בנשק של שדה קרב. אולי אפילו לבריחת ראשי המשטר. הסיבה למספרים העצומים האלה היא עליית המדרגה בהיקף, באומץ ובתעוזה של המפגינים, שהן תוצאה של אמונה בהבטחתו של טראמפ, שלא מומשה.

הלחץ הצבאי של טראמפ באמת יזיז למקבלי ההחלטות באיראן?

השאלה שצריכה להישאל ולא נשאלת היא: מה המשמעות של עצם המשא ומתן עם המשטר הזה, ללא קשר לתוצאותיו? ואם יהיה בסוף הסכם, מה המשמעות שלו ללא קשר לתוכנו?

כאן התשובה יותר קלה: המשמעות היא לגיטימציה למשטר הרצחני של הרפובליקה האיסלאמית. אחרי מלחמת 12 הימים ראינו מה המשמעות של משטר ששרד אבל מושפל ופצוע. במקביל להתרת רסן החיג'אב וקונצרטים ברחובות, ראינו מעצרים מבית לבית, מחסומים ברחובות, ושבירת שיאי הוצאות להורג (2024 שברה שיא עם מעל 900, ב-2025 הגענו ל-1,000 כבר בספטמבר, וסיימנו את השנה עם סביבות ה-2,000. הסיבה שאין מספר מדויק הוא שאין דיווח מסודר, כל ארגון זכויות אדם מגיע למספר מעט שונה בהתבסס על דיווחי אסירים ומשפחות). גל ההפגנות הזה העמיד את המשטר בעמדת חולשה והשפלה הרבה יותר קשה מאשר מלחמת 12 הימים: איראנים מבפנים ששורפים בנקים, כבאיות ואפילו מסגדים. אפילו במקרה שיצליחו להחתים את נציגי הרפובליקה האיסלאמית על "להפסיק להרוג מפגינים" (סיכוי שלהערכתי שואף לאפס), הם יצליחו למצוא דרכים יצירתיות לעקוף את הניסוח המילולי ולהמשיך להרוג מתנגדי משטר, אם באמצעות התאבדויות מבוימות, אירועי דום לב במשרד שאחריהם נעלמות כל המצלמות במעגל סגור, מוות "בטעות" בגלל העינויים בבתי הכלא, או שיטות יצירתיות חדשות שטרם נראו.

לסיום - נקודה אופטימית בכל זאת: בערך באותו זמן שבו התבטא ולאיתי (חודש מרץ 2015), התפרסם גם ריאיון עם פרח פהלווי, אימו של יורש העצר הנוכחי ואלמנתו של השאה שהודח ב-1979, שבו אמרה: "מה שהביא בסופו של דבר לנפילת משטר השאה היה הפעלת הסָאוָאכּ (המקבילה האיראנית לשב"כ) והדיכוי. זה שהאמריקנים אהבו או לא אהבו את היד הקשה של השאה, זה לא מה שהפיל את המשטר".

>>> ד"ר תמר עילם גינדין היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומחברת הרומנים ההיסטוריים "המלכה" ו"היועץ"