כך הפכה המשטרה למעצמת מעקב ללא פיקוח

דוח מבקר המדינה על הרוגלות שפורסם השבוע הוא מסמך מטריד שמשרטט כשל משילות עמוק, מתמשך ורב-שכבתי - של המשטרה, הייעוץ המשפטי לממשלה, הממשלה עצמה וגם הכנסת. הדוח מדבר על מאות פעמים של שימושים ברוגלות, וגם אם לא מפורטים מקרים קונקרטיים, כל אחד מאיתנו צריך לדאוג מפני פוטנציאל הפגיעה בפרטיות שלו, וכולנו יחד צריכים לדאוג מפני כלי שמעניק למשטרה כוח אדיר כלפי גורמים פוליטיים ומקצועיים, ומאפשר לה לשאוב כמויות עצומות של מידע עליהם בלי פיקוח ובקרה.

• "המשטרה ביצעה פעולות אסורות": מבקר המדינה בדוח חריף על משטרת ישראל

אבל דוח המבקר חסר את ההקשר. הרוגלות הן רק דוגמה אחת לאופן שבו המשטרה משתמשת בשורה הולכת וגדלה של טכנולוגיות מתקדמות: לצד הרוגלות, ישנן גם מצלמות חכמות במרחב הציבורי, מערכות לזיהוי לוחיות רישוי, ומערכות בינה מלאכותית שמחליטות מי יעוכב לבדיקה בנתב"ג.

הדפוס זהה: השימוש בטכנולוגיות נחשף - בתקשורת או על ידי עורכי דין שמייצגים נאשמים - ורק אחר כך מתחיל הדיון אם זה חוקי, מי אישר, אילו נתונים נאספו ומה עשו בהם. בכל המקרים טענה המשטרה שלא הייתה לה ברירה: הפשיעה מתוחכמת יותר, האיומים משתנים, והיא זקוקה לכלים מתקדמים כדי להגן על הציבור. לעיתים נטען שאין בטכנולוגיה שום חידוש והיא בסך הכול מהווה הרחבה טבעית של כלים שהשתמשו בהם בעבר, ולפעמים נטען שהמשטרה בסך הכול מבצעת ניסויים ו"פיילוטים" ולא מדובר ביישום קבוע.

בכל המקרים, אימוץ והפעלה של טכנולוגיות חודרניות על ידי המשטרה התבצעו בהיעדר הסדרה חקיקתית, נהלים ברורים, הכשרה מספקת של מי שמפעילים את הטכנולוגיה וגם פיקוח אפקטיבי. לא מדובר בכמה חריגות או טעויות שיפוט, אלא במבנה עבודה שבו יכולת טכנולוגית קודמת לדיון עקרוני בשאלות של חוקיות, גבולות כוח וזכויות יסוד. לכן דוח המבקר מחייב אותנו להבין לא רק מה נעשה בפועל בעניין הרוגלות, אלא איך רשויות אכיפת החוק מתנהלות מול טכנולוגיה בכלל.

אם יש משהו שעולה מדוח המבקר - זוהי ההבנה שכלל מקבלי ההחלטות לא הבינו עד כמה רוגלות הן מה שנקרא "טכנולוגיה מערערת": טכנולוגיה שמשבשת את פערי הכוחות בין אזרח לשלטון ומטשטשת הבחנות משפטיות ומוסדיות מקובלות. חשבו על האופן שבו הרוגלות שונות מהאזנת סתר רגילה. הן מאפשרות להשיג מידע מרחוק בלי לגעת פיזית במכשיר ובלי ללחוץ על שום לינק; הופכות הצפנה ואמצעי אבטחה לחסרי משמעות; אוספות לא רק שיחות והודעות בזמן שהן נשלחות, אלא אוגרות את כל החיים הדיגיטליים; ומאפשרות לשמור את המידע ולחפש בו בלי קצה חוט שקשור לעבירה קונקרטית.

העניין הוא שבמקרים של טכנולוגיות אחרות הערעור יכול להיות אחר, והחשש הוא שגם אז הרשויות לא יבינו זאת בזמן. למשל, במקרה של מערכת בינה מלאכותית שמחליטה במזוודות של מי לחפש, מדובר בהחלפת שיקול הדעת של שוטר בשיקול דעת של מכונה. מצלמת זיהוי פנים שיודעת להגיד גם מי עייף, כועס או בעל נטייה לפשוע - מערערת את הזכות שלנו לפרטיות אפילו כשאנחנו במרחב הציבורי. לכן, המסקנה מדוח המבקר, שאותה צריך להרחיב על כלל המגע של המשטרה עם טכנולוגיות: כעומק התחכום הטכנולוגי וכעומק הערעור, כך עומק הפיקוח. החלטות עקרוניות על גבולות הכוח חייבות להינתן בידי הכנסת, לא בדיעבד ולא באמצעות ועדות בדיקה. אכן, קשה לחוקק וזה איטי ומעצבן. גם בהקשר הזה נדרש שינוי תפיסתי: חקיקה עקרונית, בעלת עמידות לשינויים טכנולוגיים, שתגדיר מראש סמכויות, מגבלות ומנגנוני בקרה ולצידה תקנים טכנולוגיים מקובלים שיתעדכנו עם התקדמות הטכנולוגיה.

>>> ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא מומחית לתקשורת, משפט וטכנולוגיה. עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה