שרדנו? אז ניצחנו - שמירת הכבוד היא חלק ממטרות המלחמה

"הנשיא טראמפ סקרן לדעת מדוע הם [האיראנים] לא נכנעו", תהה השליח המיוחד של ארצות הברית, סטיב וויטקוף. ענה לו שר החוץ של איראן, עבאס עראקצ'י: "כי אנחנו איראנים".

התוצאה ידועה: העמדה הקשוחה של איראן במשא ומתן הובילה את ארצות הברית וישראל לפתוח במתקפה נגדה כדי לפגוע בראשי השלטון ולהחליש ככל האפשר את יסודות השלטון, מתוך תקווה שהעם האיראני ישלים את המלאכה.

ההיסטוריה המודרנית של האזור מלמדת כי זו אינה הפעם היחידה או הראשונה ששליטים עמדו מול עוצמה צבאית עודפת, אך הכבוד הלאומי והאישי, והחשש מהשפלה פומבית, הובילו אותם לבחור בעימות צבאי.

נאצר ומלחמת סואץ ב-1956

ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים, עבד א-נאצר, את החברה שהפעילה את תעלת סואץ. משמעות הדבר הייתה שהרווחים שהופקו ממעבר אוניות בתעלה ייכנסו לקופתה של מצרים ולא לחברה שהייתה בבעלות משותפת בריטית-צרפתית. שתי המעצמות והקהילה הבין-לאומית באמצעות האו"ם נזעקו לטפל במנהיג הסורר. במשך כשלושה חודשים נוסו תרגילים דיפלומטיים שונים, אך כולם כשלו.

הקנוניה המשולשת בין ישראל, בריטניה וצרפת ב-29 באוקטובר 1956 תפסה את נאצר בהפתעה. היא נועדה לא רק להשתלט מחדש על התעלה, אלא גם להפיל את משטרו, שנתפס כאויב הגדול של המערב ושל ישראל. אבל נאצר התעשת במהרה. ב-2 בנובמבר, בתגובה לאולטימטום לסגת מהתעלה לאחר כיבוש סיני על ידי ישראל, הוא ענה בנאום שנישא באופן סמלי ממסגד אל-אזהאר: "אנחנו צריכים להחליט, האם נילחם או ניכנע? [אני אומר] נילחם למען כבודה וחירותה של מצרים...נילחם, נילחם ולא ניכנע".

במערב ובישראל נתפסה החלטה זו כחסרת הגיון, שהרי נאצר לא יכול היה להתמודד מבחינה צבאית נגד שתי מעצמות עולמיות ומעצמה אזורית. התוצאה ידועה: ישראל אומנם כבשה את סיני, אך כעבור תקופה קצרה היא נאלצה לסגת משם, נאצר שרד, משטרו והפאן-ערביות התחזקו, ואילו ראש ממשלת בריטניה אידן נאלץ לפרוש בבושה על הקנוניה שרקם. ההימור של נאצר הצליח בגדול, לא רק משום שבריטניה וצרפת כבר היו מעצמות בירידה, אלא שהוא נתמך על ידי כל העם המצרי והעולם הערבי. מנגד, ההימור של נאצר ב-1967 נכשל בגדול, וגם שם הוא נדחף למלחמה, בין השאר, מסיבות של כבוד והחשש מהשפלה.

סדאם חוסין וכיבוש כווית ב-1990

ב-2 באוגוסט 1990 פלש נשיא עיראק, סדאם חוסין, לכווית וכבש אותה. בכך, לא רק שהשתלט על כ-10% מתפוקת הנפט העולמית (שיחד עם זה של עיראק הגיעה ל-20%), אלא גם הציב אתגר עצום לנורמות הבין-לאומיות, בכך שביטל קיומה של מדינה חברה באו"ם. היה בכך תקדים מסוכן. במשך כחצי שנה ניהלו ארצות הברית, האו"ם ושלל שחקנים משא ומתן עם שליט עיראק כדי למצוא מוצא מהמשבר אך ללא הועיל. בינתיים הקים נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש קואליציה צבאית ופוליטית עולמית שהציבה לסדאם דדליין לנסיגה: 15 בינואר 1991 - ולא, תיפתח מלחמה.

שיאה של הדרמה הייתה בתשעה בדצמבר, כאשר שר החוץ העיראקי, טארק עזיז, נפגש עם שר החוץ האמריקני, ג'יימס בייקר, בג'נבהה - בדומה לפגישה שהתקיימה בין שר החוץ האיראני עראקצ'י, וויטקוף וקושנר. בתום שיחה של שש שעות, לא הושג הסכם. ברגע האחרון הגיע מזכ"ל האו"ם לבגדאד, אולם לאחר שסדאם השפיל אותו ונפגש איתו רק לאחר שחיכה 24 שעות, לא הושגה כל התקדמות.

רבים תהו, בדיוק כמו טראמפ ווויטקוף, מדוע סדאם לא נכנע? סדאם דימה עצמו לכובשים איסלאמיים גדולים כמו סלאח א-דין, או נאצר - כזה שיוכל לעמוד מול המערב נגד כל הסיכויים, לשרוד – ואולי אפילו לצאת גיבור. במסיבת עיתונאים הוא אמר: "בוש לא דיבר אלא על כניעה שלנו. הוא לא דיבר על שלום, ולכן אני אומר לו עכשיו שימי הכניעות חלפו. המילה כניעה אינה קיימת במילון שלי".

צבאו של סדאם הובס תוך ימים אחדים והוא נאלץ לסגת מכווית, אך הוא ומשטרו שרדו. החלו מרידות של הכורדים בצפון והשיעים בדרום אך הן דוכאו באופן אכזרי. הקהילה הבין-לאומית הטילה סנקציות כלכליות, אולם אלה לא הביאו להפלת המשטר, דבר שקרה רק ב-2003 עם כיבושה של עיראק על ידי ארצות הברית.

המלחמה נגד איראן

שיח הכבוד הפך לחלק מרכזי ברטוריקה של המלחמה הנוכחית. בעוד טראמפ הבטיח כי "לא תהיה עסקה עם איראן - רק כניעה ללא תנאים", מנהיגי איראן ומשמרות המהפכה מבטיחים שלא ייכנעו, טראמפ יוכחד והם יחליטו מתי תסתיים המלחמה. בעקבות המכות הצבאיות שאיראן סופגת, איך אפשר להסביר את זה?

השפלת היהודים מוזכרת כבר בקוראן (סורה 112/3). באופן ספציפי, ההיסטוריה של השיעים ואיראן מלאה בהשפלות מצד זרים ולאו-דווקא מיהודים. הראשונה שבהן הייתה התבוסה של בן הח'ליף עלי, חוסין, בקרב כרבלא ב-680, שהוביל לפילוג של השיעה מהסונה. אחת האמירות המיוחסות לחוסין לפני שנפל בקרב היא כי לעולם לא ישלים עם השפלה. איראן ידעה גם הרבה כיבושים של זרים, החל מאלכסנדר הגדול, טורקים, סלג'וקים, מונגולים, ולבסוף בריטניה ורוסיה במאה ה-20. כל הכיבושים הללו הותירו חותם של תבוסה והשפלה בנרטיב הפרסי. עם זאת, ב-1988 ח'ומייני הסכים להפסקת אש במלחמת שמונה השנים עם עיראק (מה שהוא קרא לו ״לשתות את כוס התרעלה״). עצם העובדה שהמשטר שרד אפשרה לו להציג את הפסקת האש כ״ניצחון״.

בשלושת המקרים הללו אפשר לזהות שלושה קווי דמיון: האחד, ראיית המערב וישראל כמי שמייצגים את כוחות האופל – אלה שמעוניינים לא רק להפיל את המשטר, אלא גם להשפיל את האומה הערבית ו/או האיסלאמית. השני, הערכה מוטעית לגבי יכולותיו של האויב – אך במיוחד לגבי מידת רצינותו לממש את איומיו. ולבסוף, נכונות לספוג כדי לשרוד ולא להיכנע, משום שכניעה פומבית תוביל להשפלה – דבר שהוא יותר גרוע ממוות – וסביר להניח גם לאובדן השלטון.

משמעות הדבר היא כי מבחינת המשטר האיראני הישרדות משמעה ניצחון על ארצות הברית וישראל, גם אם טראמפ יכריז על ניצחון וגם אם מבחינה צבאית המשטר ספג מכות קשות. עצם העובדה ששרד נגד מעצמה עולמית ומעצמה אזורית תמנע השפלה ותשמור על הכבוד

אין לייחס את חשיבות הכבוד רק לערבים ולמוסלמים. בוא נודה על האמת: אף אחד לא שש להפסיד או להיכנע, לא משנה מאיזו תרבות הוא מגיע. זכור במיוחד נאומו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, שאמר בפרלמנט בחודש יוני 1940, בתגובה לאפשרות של נפילת צרפת ופלישה של היטלר לבריטניה: "נילחם בחופים, נילחם באזורי הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות ולעולם לא ניכנע". גם בסין הנרטיב של "מאה שנות ההשפלה" (1839–1949), המתייחס לתבוסות צבאיות וכניעה למעצמות המערב ויפן, משמש לבניית סולידריות ומוטיבציה נגד אויבי האומה.

• המהפך הדרמטי במלחמה שדוחק את השיעים לאחור | פרשנות

גם טראמפ אובססיבי לגבי הכבוד שלו ושל האומה האמריקנית. המונחים "כבוד" ו"השפלה" שזורים בנאומיו. כבר בנאום ההכתרה שלו כמועמד הרפובליקני לנשיאות ב-2016, הוא דיבר על השפלות חוזרות ונשנות שחוותה האומה בסומליה, סוריה ולוב. במידה רבה אפשר לראות את הרעיון של החזרת אמריקה לגדולתה כביטוי להשבת כבודה האבוד של האומה.

"אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי", אומר השופט לנשפט במערכון המפורסם של הגשש החיוור "אופסייד סטורי". כולם רוצים כבוד, אבל כבוד הוא דבר חמקמק. לעיתים הוא מגיע אחרי תבוסה צבאית – כמו נאצר ב-1956; ולעיתים הוא נפגע אנושות – כמו נאצר ב-1967 וסדאם חוסין ב-1991. איך זה ייגמר עם איראן עוד מוקדם לדעת, אבל ברור שהכבוד משחק תפקיד רב-חשיבות במערכה הזו.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי. אני רוצה להודות ליוסף מחפוד לוי על הסיוע בהכנת המאמר