המהפך הדרמטי במלחמה שדוחק את השיעים לאחור

אחת התופעות הבולטות של המלחמה נגד איראן היא חידוש היריבות והמאבק בין שיעים וסונים במזרח התיכון. מה שמתחולל לנגד עינינו הוא לא רק פגיעה במשטר השיעי באיראן, שיביא אולי גם להפלתו, אלא משהו רחב הרבה יותר, המהווה ככל הנראה נקודת מפנה בכל הנוגע למקומם של השיעים בעולם הערבי, ואולי בעולם האיסלאמי בכלל.

הסכסוך בין השיעים לסונים החל בשנת 680 לספירה בעקבות קרב כרבלא, שבו הביס הח'ליף יזיד לבית אומייה את נכדו של הנביא מוחמד, חוסין בן עלי. למעט שלטון השושלת הפאטמית בצפון אפריקה במאות ה-10 וה-11, השיעים היו בעמדת נחיתות מול הרוב הסוני בעולם הערבי, כאשר במקומות רבים הם נאלצו להסתיר את זהותם הדתית. אומנם הדת השיעית שלטה באיראן מאז אומצה על ידי השושלת הצפווית בראשית המאה ה-16, אך שלטון השאה במאה ה-20 (האבא והבן) אימץ גינונים רבים של התרבות המערבית, החליש את המערכת הדתית והיה בעל ברית של ארצות הברית (בגלוי) וישראל (בסתר).

כל זה השתנה ב-1979 עם מהפכת ח'ומיני, שהייתה לא רק מהפכה שיעית אלא מהפכה בשיעה שהעניקה בפעם הראשונה לגיטימציה לשלטון חכמי הדת. ח'ומיני קיווה שרעיונותיו ישפיעו גם על האיסלאם הסוני, אולם בהכללה הוא נכשל משום שרבים בעולם הסוני ראו זאת כניסיון לבסס הגמוניה שיעית-איראנית. עם זאת, מהפכת ח'ומיני שימשה כר לתחייה של קהילות שיעיות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי.

המלחמה נגד איראן מהווה מכה קשה לאסלאם השיעי

השינוי הראשון היה תהליך ההתעוררות של השיעים בלבנון, המהווים לפחות שליש מהאוכלוסייה. הקמת אמל בשנות ה-70, אך במיוחד הקמת חיזבאללה לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ביטאו מבחינה חברתית ופוליטית את התחייה הזו. איראן במידה רבה "התלבשה" על השינויים הפנימיים בתוך לבנון על מנת לבסס את שליטתה בה, כאשר ארגון חיזבאללה לקח במידה רבה את המדינה הלבנונית "בת-ערובה" של אינטרסים שהוכתבו מבחוץ על ידי איראן.

השינוי השני היה החיבור בין איראן וסוריה החל ממלחמת איראן-עיראק שפרצה ב-1980, כאשר סוריה היא המדינה הערבית היחידה שתמכה באיראן. העובדה שסוריה נשלטה על ידי מיעוט עלווי - שקיבל הכשר מאיש הדת השיעי המוביל בלבנון מוסא צדר - הגבירה את מוטת ההשפעה של איראן באזור, במיוחד עם סיום המלחמה ב-1988.

השינוי השלישי, והחשוב ביותר, היה לאחר כיבושה של עיראק על ידי ארצות הברית ב-2003, כאשר משטר המיעוט הסוני של סדאם חוסין הודח ובמקומו עלה משטר שייצג את הרוב השיעי. שינוי זה פתח את הדרך להרחבת ההשפעה האיראנית בעיראק, דבר שאפשר לה גם ליצור את מה שהמלך הירדני קרא לו ב-2004 "הסהר השיעי", שנמתח מאיראן, דרך עיראק וסוריה, ללבנון.

ולבסוף, עשור "האביב הערבי" גרם לתחיית הסכסוך הסוני-שיעי, אותו הובילו ארגוני ג'יהאד סונים ברחבי העולם הערבי, כמו אל-קאעידה ודאעש (המדינה האיסלאמית). אחת התוצאות של מהפכות "האביב הערבי" הייתה השתלטות החות'ים השיעים על חלקים מתימן ב-2014 בסיוע איראן. וכך, הושלמה מערכת השלוחים של איראן, הידועה כ"ציר ההתנגדות", אליה הצטרפה חמאס הסונית על רקע אינטרסנטי ולא דתי. במבט לאחור, זה נראה כמו "תור הזהב" של ציר ההתנגדות השיעי.

המלחמה האזורית שפרצה לאחר 7 באוקטובר החלישה את "ציר ההתנגדות", אך לא באופן דרמטי. סדק מרכזי וראשון בה היה "עריקתה" של סוריה ממחנה זה בעקבות הדחת משטר אסד והשתלטות אחמד א-שרע. גם אם הוא מייצג איסלאם ג'יהאדיסטי או מיתן את עמדותיו, מדובר במשטר איסלאמי-סוני שרואה באיראן השיעית אויבת ומייחל להפלתו.

במלחמה המתנהלת בימים אלה שיגרה איראן מאות טילים וכטב"מים לעבר שש מדינות המפרץ. מדינות אלה תמיד חששו מכוונות ההתפשטות של איראן ואף יסדו לשם כך את המועצה לשיתוף פעולה של המפרץ ב-1981. המדינות האלה גם סייעו לעיראק במלחמתה נגד איראן, שנתפסת כמלחמת מגן על העולם הערבי. ולמרות זאת, בשנים 2023-2022 חלה התקרבות בין מדינות המפרץ לאיראן כחלק ממדיניות "הביטוח הכפולה" שלהן - המערב מצד אחד ואיראן מצד שני. אולם, המתקפה המפתיעה והבלתי פרופורציונלית של איראן עליהן החייתה מחדש לא רק את הסכסוך בין המדינות, אלא גם את הסכסוך השיעי-סוני.

זאת ועוד, המהלומות שחיזבאללה סופג בלבנון גורמות לא רק להחלשת האיום מול ישראל, אלא גם לשינוי במאזן הכוחות הפוליטי בלבנון עצמה, כאשר הממשלה הכריזה על משמרות המהפכה כארגון לא חוקי, אסרה על פעילות צבאית של חיזבאללה וחייבה איראנים להצטייד בוויזה לפני הגעתם למדינה. כל הצעדים הללו לא היו אפשריים קודם לכן. משמעות הדבר היא שממשלת לבנון לא תהיה עוד שבויה בידי הארגון, אלא תוכל לנקוט מדיניות שמשרתת את האינטרס של המדינה ולא של חיזבאללה.

מי ימלא את החלל שיותירו השיעים?

להיחלשותן של איראן וחיזבאללה תהיה השפעה גם על השיעים בעיראק. לאורך השנים התקיים מאבק בקרבם - שהם מבחינה אתנית ערבים ולא פרסים - בין נאמנות לעיראק ולזהות העיראקית ובין נאמנות לשיעה ולאיראן. היחלשות איראן ללא ספק תשפיע גם על מאבק זה לטובת נאמני עיראק. הסיפור החות'י עדיין פתוח, אבל אם הם יצטרפו למלחמה, הרי שהם יחישו את התהליך הזה.

מהפכת ח'ומיני ב-1979, השינויים הדמוגרפיים בלבנון, כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית ו"האביב הערבי" חיזקו את השיעים והדת השיעית במזרח התיכון. אבל בעקבות המלחמה ממשלות וארגונים סונים עשויים למסגר את הסכסוך במונחים דתיים ואידיאולוגיים, ולא רק במונחים גיאו-פוליטיים או כלכליים. משמעות הדבר היא התגברות השסע הסוני-שיעי. אם כך, המלחמה נגד איראן תהווה נקודת מפנה והיא עשויה לסמן את תחילת השקיעה של השיעה לאחר כמה עשורים של חידוש וצמיחה.

להתפתחות זו יכולות להיות כמה תוצאות, חלקן מנוגדות: האחת, חיזוק היציבות האזורית המושתתת על מדינות בעלות רוב סוני; השנייה, התחזקות דתית של גורמי איסלאם סוני מתון מצד אחד, אבל אולי גם של אלמנטים ג'יהאדיסטיים שינסו למלא את החלל האידיאולוגי; ולבסוף, התחזקותן של שתי מדינות סוניות מובילות: טורקיה מצד אחד וסעודיה מצד שני.

חיזוק היציבות האזורית המושתתת על מדינות בעלות רוב סוני הינה כמובן אינטרס של ישראל, אך החשש של חלק מהמדינות מהגמוניה שלה באזור עלול לייצר עבור ישראל אתגר מחודש ואחר.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי. אני רוצה להודות לד"ר אלישבע מכליס מאוניברסיטת בר-אילן על הערותיה המועילות.