לא החלפת המשטר באיראן ביום אחד - החלשת המשטר בזמן אמת

המערכה שפתחה ארצות הברית יחד עם ישראל נגד איראן אינה אירוע נקודתי, אלא תחילתו של מבחן אסטרטגי. היעד אינו סיסמה גדולה ומפוצצת, אלא פגיעה שיטתית ביכולת של טהראן לנהל מלחמה, להקרין כוח ולשחוק את יריביה.

מאז אתמול בבוקר, יום שבת 28 בפברואר 2026, המזרח התיכון נכנס למציאות חדשה. ארצות הברית וישראל פתחו במתקפת פתע רחבת היקף על איראן, שנועדה לפגוע בלב מנגנון הכוח של הרפובליקה האיסלאמית. לפי הדיווחים שפורסמו עד כה, מכת הפתיחה כוונה קודם כול לראש הפירמידה, ובמרכזה חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, לצד פגיעה בשורה של בכירים איראנים, בהם עלי שמח'אני ובכירים נוספים בממסד הביטחוני ובמשמרות המהפכה. במקביל, ההפצצות האמריקניות והישראליות נמשכות גם בשעה זו, וגלי תקיפה נוספים מכוונים לתשתיות צבאיות, מערכי טילים, מתקני פיקוד ויעדים אסטרטגיים נוספים.

זו בדיוק הנקודה שבה צריך להיזהר מלהתפתות לסיסמאות. קל מאוד להכריז עכשיו שישראל וארצות הברית יצאו ל"החלפת משטר". אבל יעד כזה, לפחות בשלב הזה, הוא יותר משאלת לב מאשר תוכנית עבודה. המבחן האמיתי איננו אם המשטר קורס בתוך יממה, אלא אם הוא יוצא מן המערכה הזו חלש יותר, פגיע יותר, מורתע יותר, ומוגבל הרבה יותר ביכולתו לייצר איום אזורי. במילים אחרות, היעד הריאלי אינו החלפת משטר מיידית, אלא החלשת משטר עמוקה ומתמשכת. זה יעד צבאי, מדיני ותודעתי הרבה יותר נכון.

מכת הפתיחה מלמדת על היגיון אסטרטגי ברור. לפי הדיווחים, העיתוי נבחר כדי לנצל הזדמנות מבצעית שנוצרה, ומטרתה לפגוע בהנהגה הבכירה ולמנוע ממנה להתארגן במרחבים מוגנים. זה אומר שהמבצע אינו רק הפעלת אש, אלא מהלך עריפת ראש שנועד לפגוע בו זמנית בהנהגה, בקבלת ההחלטות וביכולת ההתאוששות של המשטר. כאשר הפגיעה הראשונה מכוונת לראש המערכת, המסר איננו רק מבצעי. הוא גם פסיכולוגי, תודעתי ומדיני.

התגובה האיראנית כבר ממחישה למה אסור לבלבל בין מכה קשה לבין הכרעה. מאז התקיפה, איראן מטפטפת טילים וכטב"מים לעבר ישראל, ובמקביל יורה גם לעבר מדינות המפרץ שבהן נוכחות אמריקנית, ובהן בחרין, קטאר ואיחוד האמירויות. חלק גדול מהשיגורים יורט, אבל עצם היכולת של טהראן להמשיך לייצר אש, להרחיב את הזירה ולשבש את תחושת הביטחון של אזרחים בישראל ובמדינות ערב, מוכיחה שהמשטר עדיין יודע להכאיב גם כשהוא חוטף מהלומה קשה. כך בדיוק נראית דוקטרינת ההתשה האיראנית בזמן אמת. לא לנצח מיד, אלא לשרוד, להכות, ולגרור את היריב למערכה ארוכה ויקרה.

גם הזירה הימית חייבת לעמוד במרכז תשומת הלב. מצר הורמוז אינם רק נתיב שיט, אלא אחד העורקים הרגישים ביותר של הכלכלה העולמית ושל יציבות האזור כולו. מבחינת טהראן, עצם היכולת לאיים על חופש השיט, גם בלי לסגור בפועל את המצר לאורך זמן, היא מנוף לחץ אסטרטגי עצום מול המערב ומול מדינות המפרץ. לכן, שמירה על הורמוז פתוח ובטוח היא לא סוגיה משנית, אלא יעד מרכזי של המערכה. אם הציר הימי הזה יישבר, גם מי שאינו נמצא בשדה הקרב ירגיש מיד את ההשלכות.

כאן גם טמונה השאלה המרכזית של הימים הקרובים. לא אם מכת הפתיחה הייתה מרשימה, אלא אם וושינגטון וירושלים מוכנות למערכה מתמשכת. כבר עכשיו ברור שהתקיפות לא מסתיימות במכה אחת, ושגלים נוספים של תקיפות נמשכים גם היום. אם זה אכן הכיוון, הרי שהמערכה אינה פעולה סמלית, אלא ניסיון שיטתי לפרק נדבך אחר נדבך את יכולת המשטר להילחם, לפקד, לשגר ולהרתיע. אם לעומת זאת הלחץ הבין-לאומי, הפחד מהסלמה או שיקולים פוליטיים פנימיים יובילו לעצירה מוקדמת, איראן עלולה להציג עצם השרידות כהישג אסטרטגי.

צריך גם לומר ביושר: חיסול ח'אמנאי הוא אירוע היסטורי, אבל הוא עדיין לא סוף הסיפור. לפי הדיווחים, איראן כבר מקימה מסגרת הנהגה זמנית, והמערכת השלטונית שלה לא נעלמת בן לילה. משטרים מהסוג הזה בנויים בדיוק לרגעים כאלה. הם יודעים לספוג, להחליף דמויות, להקצין עוד יותר, ולמסגר את הפגיעה כהוכחה לצורך בנקמה ובהידוק פנימי. לכן, מי שממהר לדבר על קריסה מיידית של הרפובליקה האיסלאמית, עלול לחזור על טעות מוכרת: לבלבל בין חיסול סמל שלטוני לבין פירוק מלא של מנגנון שלטוני.

ובכל זאת, אסור להמעיט בעוצמת הרגע. עצם העובדה שארצות הברית וישראל פוגעות בלב ההנהגה האיראנית, ממשיכות לתקוף גם לאחר מכת הפתיחה, ומאלצות את איראן להילחם תחת הלם, אובדן הנהגה, ופגיעה במערכי פיקוד ואש, יוצרת מציאות חדשה. אם המהלך הזה יתורגם להתמדה, לעקביות ולניהול נכון של ההסלמה, הוא עשוי לשנות את מאזן הכוחות האזורי לשנים קדימה. אבל אם הוא ייעצר באמצע, או יתמסמס תחת הכרזות גדולות ללא רצף מבצעי, ההישג הראשוני עלול להישחק מהר.

• זה ההימור הגדול ביותר שלקח דונלד טראמפ בימי חייו | ערד ניר
• שתי המטרות שישראל חייבת להשיג באיראן | פרשנות

לכן, השאלה הנכונה כרגע איננה אם זהו רגע של החלפת משטר. השאלה היא אם זהו רגע שבו המשטר האיראני מתחיל לאבד, בזמן אמת, את מה שהחזיק אותו עשרות שנים: חסינות, הרתעה ותחושת בלתי פגיעות. אם התשובה תהיה כן - זו כבר תהיה תוצאה אסטרטגית דרמטית, בלי סיסמאות מיותרות.

>>> איל ציר כהן הוא ראש אגף "תבל" במוסד לשעבר, כיום עמית בכיר במכון שאשא ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית