ראיתי את הטבח בעיניים. אל תכבסו לנו את האמת במילים יפות

זה לא היה "אירוע" וזה לא היה "מאורע" - זה היה טבח. זו איננה שאלה של מילה כזו או אחרת' אלא שאלה של אמת; זו איננה סמנטיקה ולא מחלוקת אקדמית; לא התפלפלות לשונית של ועדת ניסוחים' כי אם זעקה של עַם. מה שקרה ב-7 באוקטובר היה שחיטה מכוונת, אכזרית, קרה ומתוכננת. הוויכוח סביב השימוש במילה "טבח" איננו שולי, והוא נוגע בלב המאבק על עיצוב הזיכרון הלאומי. זהו מאבק על האמת ההיסטורית, כי מי שקובע את השם קובע את הסיפור, ומי שקובע את הסיפור קובע את התודעה לדורות.

כאשר מדינה מחוקקת חוק זיכרון, השם שנבחר אינו טכני בלבד - הוא הופך לכותרת הרשמית. הוא נחרט במסמכים, בספרי לימוד, בטקסים ממלכתיים ובלוחות זיכרון. בעוד שלושים שנה, תלמיד יפתח ספר אזרחות והוא יקרא כותרת אחת. לא מאמר ארוך ולא ויכוח פוליטי, אלא כותרת. האם יקרא "טבח 7 באוקטובר" או שיקרא "אירועי 7 באוקטובר"? המילה הזו תכוון את תודעתו עוד לפני שיקרא שורה אחת.

המילה "טבח" מציבה במרכז את הקורבנות, את האכזריות, את ההפקרה ואת גודל הכשל; היא שולחת לקורא תיאור מדויק של סופת הרצח שהשתוללה עלינו באותו בוקר. לעומתה, המילה "אירועים" מעבירה את המוקד כי היא מערפלת ומרחיקה; היא מאפשרת לדלג מהר מדי אל ההתעשתות, אל התגובה ואל ההישגים. היא מחליקה את הדם לתוך ניסוח ממלכתי נקי.

אבל אין כאן ניקיון. אני ראיתי טבח, אני הרחתי טבח וזה צרוב בנשמתי לעד. כחייל מילואים, הייתי בעוטף באותם ימים ארורים. ראיתי את מה שאי אפשר למחוק: תמונות שלא עוזבות, ריחות שלא מתפוגגים. אלה לא "אירועים", אלה חריטות בנפש; אלה בתים שרופים עם אנשים בתוכם; אלה ילדים, הורים וחיילים; אלה אזרחים שנשחטו רק משום שהיו יהודים במדינת היהודים. ראיתי והרחתי מוות בחיי, אבל לטבח יש ריח אחר שלא מותיר ספק - וכשאתה עומד שם, אין לך ספק באיזו מילה להשתמש.

מי שקובע את השם קובע את הסיפור

הניסיון למחוק את המילה "טבח" מחוק הזיכרון אינו טעות ניסוח, כי אם מהלך פוליטי שמבקש לרכך את העוצמה. כשמרככים מילים מרככים אחריות, וכשמחליפים שם - משכתבים אשמה. דבריי אינם מתקפה על המדינה, אלא הגנה עליה. מדינה שמפחדת לקרוא לדברים בשמם, מפחדת להביט במראה; ומדינה שמסרבת להביט במראה, נידונה לחזור על שגיאותיה.

אסון בקנה מידה כזה מחייב בהירות מוסרית ומחייב יושרה, לא ערפול ולא טשטוש. זה היה האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה, ולא משום שאנו מבקשים להשוות זיכרונות, אלא משום שעוצמת הזעזוע, ההפתעה והאכזריות שברו יסוד עמוק באמון הבסיסי ביותר שבין אזרח למדינתו. ביום ההוא קרסו חומות, קרסו קונספציות וקרסה תחושת הביטחון. העם ראה, לראשונה אחרי עשורים, איך הוא חשוף לגמרי.

ואז, במקום לעמוד זקופים מול האמת, יש מי שמבקשים לעדן אותה. לא תכבסו את הדם במילים יפות, לא תעלימו את הריח בהחלטת ממשלה, והאמת לא תימחק בנוסח ממלכתי מרוכך. המאבק על המילה הוא מאבק על הזיכרון, והמאבק על הזיכרון הוא מאבק על האחריות. כי אם זה "אירוע", אז אפשר להמשיך הלאה; ואם זה "טבח", חייבים דין וחשבון.

• "טבח" זה לא פוליטי - זו המציאות שאתם מנסים למחוק

אין כאן מקום לפחד מהמילה, אלא חובה מוסרית להשתמש בה. זה היה טבח, והעם הזה, שכבר למד מה קורה כשמעוותים היסטוריה, לא ייתן לעוות גם את זו. הזיכרון שלנו אינו קלף פוליטי, הוא ברית: ברית עם הנרצחים, ברית עם הלוחמים וברית עם הדורות הבאים. אם יש דבר אחד שאסור לנו לעשות, זה להתחיל את הברית הזאת בשקר מנומס. השם איננו פרט טכני אלא הכרעה מוסרית, וההכרעה צריכה להיות ברורה, חדה ובלתי מתנצלת. זה היה טבח ועלינו ללמוד, לתקן ולשנות. חובתנו המוסרית היא אחת - לוודא שלעולם זה לא יקרה שוב.