תמיד האחר אשם: המנגנון החרדי שמקרב את האסון הבא

בשעות הצוהריים של יום שלישי נסעתי בכביש בגין בירושלים. בצדי הדרך עמדו עשרות צעירים המזוהים עם הפלגים הקיצוניים בחברה החרדית. עצרתי בניסיון להבין למה הם נערכים. דקות לאחר מכן החלו הצעירים לקפוץ בזה אחר זה אל הכביש הסואן, בניסיון לעצור את התנועה, במחאה על דרישת הפרקליטות לנתח את גופות שני הפעוטות שמתו במעון לא-מפוקח בעיר.

למעלה משעה נמשכה ההשתוללות על הכביש. בכל רגע היה ברור עד כמה האירוע הזה עלול להסתיים באסון. יותר מפעם אחת רק בלימה חדה של נהג אוטובוס הפרידה בין חיים למוות. חלק מהמפגינים אף התעמתו עם נהגים שניסו להמשיך בדרכם, בעוד כלי רכב אחרים ניסו להימלט מהחסימה בנסיעה מהירה. שוב ושוב ניתן היה לראות כיצד מפגינים ניצלים ברגע האחרון מדריסה שעלולה הייתה להסתיים במוות.

במקביל, התקבלו דיווחים על מפגין שנפצע באורח קשה מדריסה באזור הר חוצבים, מאות מטרים מהמקום שבו עמדתי. כונן של "איחוד הצלה", שהגיע מהזירה, תיאר בפניי בתסכול את חוסר האונים: "תסתכל עליהם - הם עלולים להידרס בכל רגע. אני נשאר כאן למקרה שאצטרך להעניק טיפול. להתווכח איתם לא עוזר, וגם להסביר להם את הסכנה לא".

והמשטרה? אינה נוכחת. שוטרים שעברו במקום צפו במתרחש והמשיכו בנסיעתם, ככל הנראה כדי להימנע מעימות עם המפגינים.

בהמשך אותו ערב התקבל הדיווח הקשה על צעיר חרדי שנדרס למוות סמוך למושב קוממיות. נסיבות האירוע טרם הובהרו במלואן. מתיעוד שצולם בזמן אמת נשמעות הנוסעות זועקות כי הנהג נהג בפראות. חקירת המשטרה תברר את העובדות.

עם פרסום הידיעה החלו פוליטיקאים חרדים להגיב: האשמות הופנו כלפי המשטרה, הנהג וההסתה נגד הציבור החרדי. רבות מהטענות אינן מופרכות. אולם, דבר אחד בלט בהיעדרו: חשבון נפש פנימי. כיצד הגענו למצב שבו צעירים חרדים משתוללים בכבישים, תוקפים נהגים ומסכנים חיי אדם - לעיתים עד תוצאה קטלנית, כפי שאכן התרחש.

הקו המחבר בין האסונות במגזר החרדי

מכאן לאסון הבלתי נתפס במעון הלא-מפוקח בירושלים. שתי אימהות ששלחו את ילדיהן בבוקר - ובאותו יום נדרשו לזהותם במכון לרפואה משפטית באבו כביר. מילים מתקשות להכיל את גודל הטרגדיה.

דקות לאחר האסון בחרו ראשי המפלגות החרדיות להטיל את האשמה על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. לטענתם, ביטול סבסוד המעונות לאברכים שהוגדרו כעריקים הוא שהוביל לאסון.

אפשר בהחלט לבקר את עצם ביטול הסבסוד. מדובר בצעד הפוגע בראש ובראשונה באימהות ובפעוטות. על פי נתוני משרד העבודה, כ-3,000 פעוטות חרדים הוצאו ממעונות מפוקחים - ככל הנראה בשל העלייה בעלויות. הסבסוד נועד לעודד יציאת נשים לשוק העבודה, ואכן מרבית הנשים החרדיות עובדות. ביטולו פוגע בהן ובילדיהן.

ואולם, מכאן ועד להטלת האחריות לאסון על היועמ"שית - המרחק גדול. המעון שבו אירע האסון פועל למעלה מ-30 שנה, וחלק מההורים ששלחו אליו את ילדיהם כלל אינם זכאים לסבסוד. יתרה מכך, תופעת המעונות הלא-מפוקחים במגזר החרדי רחבה ומסוכנת, ושכיחותה גבוהה מאשר בציבור הכללי.

קיים פער מהותי בין ביקורת עניינית על מדיניות משפטית - מוצדקת ככל שתהיה - לבין ניסיון לגלגל אחריות לאסון. מדובר בדפוס חוזר של בריחה מחשבון נפש: בדריסות אשמים הנהגים; במות הפעוטות - היועמ"שית; ואילו פנימה, אל תוך ההנהגה והחברה - לא מופנית אף מילה ביקורתית.

האמת הפוכה. האחריות המרכזית מוטלת בראש ובראשונה על ההנהגה החרדית. לאחר מקרי הדריסה הקודמים ניתן היה, ואף נדרש, לבקר את המשטרה, אך במקביל גם לשאול כיצד נוצרה מציאות שבה נערים חרדים קופצים על אוטובוסים בכבישים סואנים, תוקפים עוברי אורח ומסכנים את חייהם. עצירת האלימות הזו עשויה למנוע את האסון הבא.

כאשר עסוקים רק בחיפוש אחר אשם חיצוני ומסרבים להתבונן פנימה, מזמינים את הטרגדיה הבאה. נדמה שגם אסון מירון הקשה לא הצליח לעורר את חשבון הנפש הנדרש בהנהגה החרדית. הלוואי שצבר האסונות שפקד אותנו בשבועות האחרונים, יגרום לנו סוף סוף להתפכח.

>>> ישי כהן הוא פרשן ומגיש בכיר באתר החרדי "כיכר השבת"