כבר לא שומר סף: נציב שירות המדינה בדרך להפוך לנציב שירות הממשלה

בתאריך 12 במאי 2025 החליט בג"ץ, ברוב דעות, כי מינוי נציב שירות המדינה מחייב את הממשלה לקיים הליך תחרותי, כדוגמת ועדת איתור (לא מכרז שאיננו מתאים לנושא המשרה הזה, אבל הליך תחרותי אחר). אתמול (שלישי), בדיון נוסף שהתקיים בסוגיה זו, נהפכה הקערה ונקבע ברוב דעות כי חובה כזו אינה מוטלת על הממשלה, וניתן להסתפק באישור של ועדת מינויים (שיושב הראש שלה מתמנה על ידי הממשלה ושני נציגי הציבור שבה הם מי שמונו על ידי ראש הממשלה) למועמד שמציג ראש הממשלה.

• בג"ץ הפך בהרכב מורחב את פסק הדין המקורי של נשיא העליון | כל הפרטים

המשמעות המעשית של החלטה זו היא שראש הממשלה רשאי לבחור, באופן ישיר, את הנציב. כך מתאפשר מינוי לתפקיד החשוב הזה של אדם שאינו ממלכתי, א-מפלגתי, מקצועי וראוי לעמוד בראש שירות המדינה. מדובר בתפקיד שחשיבותו עצומה לדמותו ואיכותו של שירות המדינה - בין השאר, הוא עשוי להיות מעורב במינויים רגישים ביותר, כדוגמת פרקליט המדינה והמשנים ליועצת המשפטית לממשלה ואף בהדחתם. כך עלולה לבוא לקיצה משרה של שומר סף מרכזי וחיוני. מכוח השפעתו המכרעת על שירות המדינה בכללו, נשלח מסר ברור נוגד ממלכתיות וענייניות. ואם לא די בכך: שופטי הרוב הוסיפו גם תבלין של קרבת המועמד להשקפותיה של הממשלה כשיקול לגיטימי במינוי.

אין מדובר בהשערה בעלמא. ניתן היה להתרשם מנתונים שהוצגו בהליך בדבר התפשטות הפוליטיזציה בשירות המדינה בתקופת כהונתו של הנציב האחרון פרופ' דניאל הרשקוביץ. בהקשר של ההפיכה המשטרית, המשמעות של פסק הדין היא שהוכשרו התנאים להפלת המעוז של השירות הציבורי. כשם שמינויו של בן גביר הביא במידה מכרעת לנפילת המשטרה, די יהיה מינוי בלתי ראוי למשרת הנציב כדי להביא להתדרדרות של שירות המדינה.

הדרך למינויים פוליטיים נסללה

שופטי הרוב מתנכרים לקשר הברור שבין טיב ואופי המשרה לבין אופן המינוי, שהרי ברור שהם מקרינים זה על זה. הדג מריח או מסריח לפי הראש שלו. אופיו הממלכתי של השירות אינו יכול להיות מושג אלא באמצעות הגשמת הממלכתיות בהליך המינוי של מי שעומד בראשו. ולהפך: אם שיטת המינוי היא ממשלתית ולא ממלכתית, יהיה בכך כדי לסכל את אופיו הממלכתי של השירות. לכך יש קשר שלילי ברור עם עקרון שוויון ההזדמנויות - הזכות להתחרות בתחרות הוגנת על משרה ציבורית. לא ניתן לממש את העיקרון הזה אם אופן מינוי הנציב אינו מבטיח ממלכתיות ואי-מפלגתיות.

שופטי הרוב בחרו להתעלם משני נתונים שמשקלם קריטי: היחס שבין התרבות הפוליטית לבין מלאכת השיפוט. ככול שהתרבות הפוליטית היא תקינה יותר, כך יכולים בתי המשפט לרדת למדרון אחורי ולנהוג באיפוק וריסון עצמיים. אך גם להפך. ככול שהתרבות הפוליטית היא קלוקלת ואף מדיפה ריח רע - חייב בית המשפט לאזור חלציו ולהיאבק בנחישות, וללא מורא, במופעים שליליים ומסוכנים שלה. חובה עליו להגן על השיטה הדמוקרטית-ליברלית. כאשר מוכרזת ומקודמת הפיכה משטרית, ככול שערכי היסוד של השיטה המשפטית ושלטון החוק מותקפים - חובתו של בית המשפט היא להגן עליהם. במציאות שבה מינויים למשרות בכירות מונעים אך ורק על ידי נאמנות עיוורת לממנה והיעדר התאמה וכישורים לתפקיד אינם בגדר חיסרון אלא מעלה גדולה - חייבת מערכת המשפט להיכנס לעמדות של הגנה יעילה על הציבור, על הדמוקרטיה ועל המשילות. ללא מנהל תקין, לא תיתכן הגנה אפקטיבית על זכויות האזרחיות והאזרחים ולא יוגשמו אינטרסים ציבוריים חיוניים.

שופטים אינם רשאים לעצום עיניים, לאטום נחיריים ולהתעלם ממה שמתרחש מתחת לאפיהם. אם הם נוהגים אחרת, הם מועלים בתפקידם, ולא יהיו ראויים לאמון הציבור

שופטים, כמו כל אדם מוסרי, אחראים לתוצאות של החלטותיהם. בראש ובראשונה, עליהם לסור מעשות רע ומלאפשר לאחרים לעשות רע. אם ימונה לנציב מישהו שאינו מתאים למשרה (ופסק הדין מאפשר ומזמין זאת), ותיגרם עקב כך פגיעה קשה לשירות המדינה ולאינטרס הציבורי - מי שהכשיר את השרץ, לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

אין גם להתעלם מן האבחנה בין נורמות של החוק החלות על כלל האזרחים לבין נורמות שנוגעות לשלטון עצמו, למשל בכל הנוגע להסדרה החוקית של גורמים או גופים שיש להם כוח מגביל או מרסן על השלטון, כדוגמת שומרי הסף, ונציב שירות המדינה בכללם. נדרשת תשומת לב לכך שכאשר מדובר בנושאים אלה הרוב השליט דן בעניינו שלו, ויש מקום לחשש שהוא נוהג בעצמו מתוך משוא פנים. טעות קשה היא של הפרשן להתעלם מכך.

ריסון? השופטים עוצמים עיניים מול ההפיכה

בבסיס הכרעתם של שופטי הרוב ניצבה העובדה שהחוק שמסמיך את הממשלה למנות נציב ופוטר ממכרז, ואינו מפרט את הליך הבחירה. מכאן הוסקה המסקנה שהממשלה אינה מחויבת בהליך בחירה ראוי, שחייב להיות תחרותי. למה הדבר דומה? נניח שהחוק מסמיך את שר המשפטים למנות שופטים, ואינו מפרט דבר על ההליכים הקודמים למינוי. לפי שופטי הרוב, משמעותו של חוק כזה היא שהשר יכול למנות שופטים כפי שימלאנו ליבו, לפי מה שבא לו, ולא נדרש לעניין זה שום הליך סדור. ברור שזו תפיסה מופרכת ומעוותת. אם שר המשפטים, בדוגמה הנידונה, לא יקבע הליכי התייעצות עם מביני דבר שיכולים להעריך את מידת מקצועיותם והתאמתם של המועמדים לשיפוט - תתחייב, כעניין מובן מאליו, פסילה של המועמדים בהם בחר. הוא הדין בענייננו. העובדה שהחוק שותק אינה משתיקה את קולו של המשפט המנהלי - פרי ההלכה הפסוקה, שאי אפשר בלעדיה.

שופטי הרוב מצאו שלל רב בפסק דין שניתן לפני שנים על ידי השופט יצחק עמית (כתוארו אז) שנמנע מלחייב את הממשלה להקים ועדת איתור. אלא שאין דמיון של ממש בין המקרה ההוא לבין ענייננו. שכן, המנגנון שבו בחרה הממשלה שם כלל הליך מעין תחרותי שהופעל על ידי צוות חיפוש בנוסף לוועדת מינויים מיוחדת.

השופט דוד מינץ מעלה על נס את עקרון הפרדת הרשויות כמצדיק ריסון שיפוטי. ההפך הוא הנכון. הפרדת הרשויות בישראל היא מן החלשות ביותר שבין המדינות המפותחות. היא נשענה רק על שלוש רגליים: ייעוץ משפטי עצמאי, רשות שופטת עצמאית ושירות ציבורי ממלכתי. במציאות העכשווית, שבה הממשלה שולטת ביד רמה, בשלטון ללא מצרים, בכנסת, מצפצפת צפצוף ארוך ובלתי פוסק על הייעוץ המשפטי - הדבר הלפני אחרון שמצופה מהרשות השופטת הוא שתכוף את ראשה בפני הממשלה כאשר זו סוטה מדרך הישר ותיכנע בפניה. הדבר האחרון לענייננו שמצופה ממנה שהיא תפגע במו ידיה בממלכתיות השירות הציבורי על ידי כך שהיא מאפשרת מינוי בלתי ממלכתי בראשו, כפי שעשו שופטי הרוב.

בעוד שבימים כתיקונם, יש מה לומר בזכות גיוון בקרב השופטים של השקפות עולם שיפוטיות שונות, שונה הדבר בימים של הפיכה משטרית. שופטים הגוזרים על עצמם ועל אחרים (כמו היועצת המשפטית לממשלה) איפוק וריסון מול שלטון מהפכני, הפועל לחיסול הדמוקרטיה הליברלית, הופכים עצמם שותפים לדבר עבירה, לדבר הפיכה.

לבי לנשיא עמית שממקומו כקברניט הספינה, המיטלטלת על גלים גבוהים בים סוער, עושה כמיטב יכולתו להחיש עזרה ראשונה לדמוקרטיה הישראלית המותקפת (בעזרת שופטים אחדים כדפנה ברק ארז) - בשעה ששופטים אחרים קודחים חורים בתחתית הספינה.

>>> מרדכי קרמניצר הוא פרופ' למשפטים, מומחה למשפט פלילי ומשפט ציבורי (חוקתי ומנהלי), פרופ' אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר דקן הפקולטה ונשיא מועצת העיתונות, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה