הפריימריז הורסים את הליכוד

ריח הבחירות שוב באוויר, והראשונים להתארגן לקראת האירוע, שבכלל לא ברור עדיין מתי הוא יתקיים, הם חברי הכנסת מהמפלגות שמקיימות פריימריז, שתכלס - עם כל הכבוד לארבעת המנדטים של מפלגת העבודה ומה שיישאר מ"הציונות הדתית", מדובר כרגע בעיקר בחברי הליכוד. מה זה להתארגן? להגביר את הקצב בקרב התמידי על לב הבוחרים, למצוא גימיקים שיגיעו לתקשורת, ולהקצין את המסרים כמה שאפשר כדי להתבלט ולזכות לזמן מסך, ותשומת לב ברשתות החברתיות.

לא רזומה וקרדיט על פעילות חרוצה או הצלחות בחקיקה, לא עמדות אידיאולוגיות ותוכניות אופרטיביות - מה שקורה במקרים רבים (נכון, לא תמיד) הוא תחרות צרחות והעלבות. לא נעים לומר, אבל לצופה מהצד זהו מחזה די קשה לצפייה. כמות השטויות שנאמרת, כאילו מתחרים כאן באיזו תוכנית ריאליטי של צעקות וביזוי, היא כל כך בלתי נסבלת עד שהמחשבה שנצטרך לצרוך את זה לעוד חודשים ארוכים פשוט מדכאת. זה פריימריז? על זה חשבו מי שהחליטו לייבא מארצות הברית את השיטה שאמורה להיטיב עם הבוחרים ולהעמיק את המחויבות של הנבחרים אליהם? אנחנו לא תמימים - ברור שפוליטיקה זה לא עסק רק של אידיאולוגיה ויכולת שכנוע, אלא משחק מלא ביצרים ותרגילים לא הכי נקיים, אבל מה שפעם נתפס כרע הכרחי הופך כיום לחזות הכול. כאשר אין לאנשים מה למכור - הם פשוט צועקים או מוצאים לעצמם איזה סכסוך מתוקשר שיכול להציב אותם בצד הנכון, כמי שנלחמים עבור המחנה שלהם.

גם נתניהו מבין את הבעיה

בפועל, הקרבות האלה לא מלהיבים את קהל הבוחרים, אלא בעיקר יוצרים מיאוס מהפוליטיקה, וממה שהיא מייצגת.

ומה קורה בסוף? כמו בתקשורת, גם הפוליטיקה מתגמלת צעקות ופרובוקציות. כך יוצא שרשימת המפלגה הבכירה בישראל כוללת לא מעט טיפוסים גבוליים, לפעמים ממש חסרי בינה, כאלו שלא היו מוצאים את מקומם בחברות וארגונים רציניים. ליבי ליבי על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא זה שגורם לאנשים להצביע לליכוד, ובסוף מוצא את עצמו עם רשימה מביכה. כשבחדשות 12 מפרסמים שנתניהו טוען כי הליכוד מאבד 4-3 מנדטים רק בגלל טלי גוטליב, זה לא נשמע כל כך מופרך. העניין הוא שגם בלעדיה לא חסרות דמויות שלא מסוגלות לספק התייחסות עניינית, שקולה ונורמלית לשלל הסוגיות על סדר היום.

אני מבין שיש בעיה לשנות את השיטה, והפתרון של ועדה מסדרת או בחירות במרכז המפלגה (זוכרים את שיטת השביעיות?) רחוקים מאוד מלהיות מושלמים, אולי אפילו בלתי ניתנים לשחזור במציאות הפוליטית של היום. אז מה אפשר לעשות? אם כבר נגזר עלינו לחזות בהצגה המוגזמת שנקראת "הפריימריז בליכוד", אולי כדאי להקדים אותם כמה שאפשר. אפילו לשבוע הבא. בואו נניח שהבחירות יתקיימו בתחילת הקיץ, והפריימריז באזור אפריל-מאי: מה נרוויח מעוד חצי שנה של הקרקס הזה? האם העובדה שחברי הכנסת, ואלו שרוצים להחליף אותם ברשימת הליכוד, יצליחו לגייס עוד כספים לטובת עוד תעמולה, ולייצר עוד גימיקים זולים, ולפקוד עוד אולפנים שבהם אפשר לצרוח - האם כל זה ישנה משהו? מישהו יאמר לעצמו: "בחיי, מזל שהיה לי עוד קצת זמן כדי לגבש את דעתי על נציג מחוז השפלה"? אין צורך להתארגן לפריימריז - הרי כבר שמענו את כולם, אנחנו מכירים את הפרצופים, ואת הדילים אפשר לעשות גם בזמן קצר יותר.

הדרך הבטוחה של הליכוד לאובדן דרך

לא אגזים אם אומר שגדלתי על ברכיי תנועת החירות המפוארת, ממנה יצא הליכוד שאנחנו מכירים כיום. אורח הכבוד בחתונה שלי היה ראש הממשלה יצחק שמיר (יורשו של מנחם בגין), כמה מבני משפחתי ישבו בכלא לטרון בתקופת המנדט כאנשי אצ"ל, ופסנתר הכנף בביתה של אימא שלי הסתיר נשק בלתי חוקי של המחתרת. כשאני נזכר באותם אנשים שייצגו את התנועה הזו, שהובילו אותה למהפך הפוליטי ההיסטורי של 1977, שהביאו קולות חדשים וקהלים חדשים לשלטון במדינת ישראל, קשה שלא לחשוב על המרחק הגדול בינם לבין הגלגול הנוכחי של "חירות".

למרות מה שאנחנו רואים ושומעים, לתנועת הליכוד יש מצע של ערכים ויש קו רעיוני. כן, אידיאולוגיה ועמדות לא צריכות להיות מילים גסות בפוליטיקה, ואני מאוד מקווה שבפריימריז הקרובים ייבחרו אנשים שיכולים לייצג נאמנה את העולם שמעבר לסיסמאות הנבובות. הליכוד לא זקוק לעוד בריוני מקלדות או פופוליסטים שפוגעים בתנועה המפוארת הזו ובמטרות שלשמן היא הוקמה. הייתי רוצה לראות את ידידיי בליכוד פונים לשרים ולחברי הכנסת שמזלזלים באינטליגנציה של הקהל שלהם, ואומרים להם בפשטות: "רבותיי, אתם מביכים אותנו. אם תמשיכו לזלזל בנו לא תקבלו את הקול שלנו". אני יודע שיש רבים בליכוד שחושבים כך, ואולי לא מבינים כמה התפקיד שלהם חשוב. הם לא רק אלו שבוחרים רשימה, הם אלו שיקבעו איך יראה השיח הציבורי של כולנו.