המשולש שסגר את העסקה, האינטרס של חמאס - והמבחן שרק מתחיל

אירועים היסטוריים בסדר הגודל של העסקה שנחתמה בין ישראל לחמאס וסיומה המסתמן של המלחמה אינם אף פעם תוצאה של גורם אחד ויחיד. גבורתם והקרבתם של חיילי צה"ל - לאורך המלחמה בכלל ובמבצע לכיבוש העיר עזה בפרט - יצרו לחץ אדיר בתוך חמאס-עזה להגיע להפסקת אש. עז א-דין אל חדאד, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, שסיכל את העסקה האחרונה והכתיב לח'ליל אל-חיה היושב בקטאר קו נוקשה ולא פשרני - נאלץ כפי שנחשף לאחרונה להכיר בצבת הסוגרת עליו ולהתגמש. המתקפה ב-9 בספטמבר על מנהיגי חמאס בדוחא נכשלה מבצעית, אולם נראה שהיה לה תפקיד בערעור ביטחונם העצמי. לא רק מול ישראל, אלא גם מול המארחת. ראיה בולטת להתגמשות של חמאס היא העובדה שהעסקה שעליה דובר רק לפני שלושה חודשים, הייתה שונה בתכלית מזו שנסגרה בלילה: בעומק הנסיגה שנדרשה כתנאי פתיחה מישראל, במספר החלקי של החטופים שהיו אמורים להשתחרר, בחשש המוצק שחמאס ינסה לשמור חטופים כפוליסות ביטוח ארוכות טווח בעסקה חלקית, ובתנאים נוספים.

הלחץ המשולב של טראמפ והמתווכות

תפקידו ונחישותו של הנשיא טראמפ להביא לעסקה ולסיים את המלחמה היו ללא ספק מרכזיים וקריטיים. בניגוד לביידן, טראמפ הבין היטב שהמלחמה לא תסתיים בעזרת דיפלומטיה עקרה ומשיכת זמן ללא הפעלת לחץ צבאי ומדיני כבד על חמאס. טראמפ נתן לישראל גיבוי מובהק במילים ובתחמושת, אך גם הפעיל עליה לחצים מדודים כדי להתכנס לנקודה האסטרטגית שתמקסם את הישגיה הצבאיים ותביא לסיום המלחמה ששחקה עמוקות את מעמדה המדיני. לטראמפ הייתה מחויבות אמיתית וכנה לפתרון סוגיית החטופים, והוא לא הסתיר את תפיסתו שסיום המלחמה תאפשר לייצר שינויים מרחיקי לכת שיקדמו יציבות ונורמליזציה במזרח התיכון כולו.

בנקודות המבחן העיקריות, הוכח שצוותו והוא היו מתואמים עם נתניהו, וככלל טראמפ היה עקבי במדיניותו הרבה יותר מתדמית "המתהפך" ו"הבלתי-צפוי" שיוחסה לו. ביוגרפיות שתיארו אותו ערב בחירתו המחודשת לנשיא כ"אדיש לישראל" לא יכלו לחטוא יותר לאמת. בישראל הוא ייזכר כדמות היסטורית גדולה וכידיד אמת שלא היה כמותו בבית הלבן.

הגורם השלישי שסייע להגיע לעסקה המיוחלת היו המתווכות. קטאר וטורקיה הפרו-חמאסיות ולצידן מצרים. אלו הגיעו למסקנה שללא הפעלת לחץ כבד מצידן על חמאס, המלחמה לא תסתיים ואף תסכן אותן באופן ישיר. הדבר נכון במיוחד למצרים, ששילמה מחיר כלכלי קשה על הפגיעה בשיט בתעלת סואץ ובים האדום וחששה מזרימת פלסטינים המונית אליה במסגרת תוכנית ההגירה של טראמפ. מזה חודשים רבים מצרים הייתה נתונה ללחצי דעת קהל ערבי, פנימיים וחיצוניים, להתגייס בצורה אגרסיבית לצד הפלסטינים, דבר שנתפס כאיום ישיר על שלטונו של הנשיא א-סיסי. קטאר, שחשבה שתוכל להמשיך ולשחק את משחקיה וליהנות מתדמית של מתווכת הוגנת החסינה ממתקפות, זועזעה מהמתקפה הישראלית בשטחה. לקטאר היו מספיק סיבות לחשוד שהמתקפה על הנהגת חמאס תואמה עם ארצות הברית, וניתן להעריך שזה ערער את ביטחונה העצמי ודחף אותה להביא לסיום המלחמה. למצרים וקטאר הצטרפה גם טורקיה, שמעבר לאינטרס המוצהר שלה בסיום המלחמה שכתשה את הפלסטינים, ראתה גם את הרווחים המדיניים והצבאיים (ובמיוחד עסקת מטוסי F35) בחיזוק הברית עם ארצות הברית.

חמאס ינסה להשתקם - העתיד תלוי בישראל

מבחינת חמאס, מביא החלק הראשון של העסקה לסיכוי ממשי לסיום המלחמה. אולם יש לה גם רווח מידי, דחוף וקריטי מבחינת חמאס: שחרור המחבלים הכבדים מבתי הכלא בישראל יאפשר לה לשקם במהירות את שדרת ההנהגה והפיקוד הצבאי השבורה שלה, שהתרוקנה כמעט מכל מנהיגיה הבולטים. אל "אחרוני המוהיקנים" שנותרו ברצועה – עז אל-דין חדאד וראאד סעד, יתווספו עתה אסירים משוחררים שחלקם נחשבים למגה-אופרטורים של טרור הנהנים מניסיון, כריזמה ולגיטימציה של מי שכילו את מיטב ימיהם בכלא. אולם, הדילמה בשחרור מרצחים אלו, לא רק בשל עברם אלא בעיקר בשל עתידם המסוכן, צריכה להיפתר בדיוק באמצעות אותו פתרון שבו לא בחרה ישראל כשעוד ניתן היה לחסל את יחיא סינוואר וחבריו.

גישה התקפית זו צריכה להכתיב גם את המדיניות הכללית של ישראל כלפי חמאס, יהא ההסכם אשר יהא. אל לנו להניח שישנו הסכם שמסוגל למנוע מתנועה ג'יהאדיסטית כחמאס לעשות את מה שעשתה תמיד בעתות משבר, לספוג את האגרוף לבטן ולהשתקם לקראת מהלומתה הבאה על האויב - עלינו. חמאס והג'יהאד האיסלאמי לא תוותרנה על מהותן הג'יהאדיסטית, שאחרת תאבדנה את הצדקת קיומן. בראייתן, שגם הכתיבה את עצם היציאה למתקפת 7 באוקטובר, הניצחון הוא מהלך ארוך-טווח הכולל עליות וירידות אך הוא יושג בזכות צעידתם העיקשת והמתמדת של אלפי שהידים ב"שיירת השהידים" (קאפלת א-שהדאא) לעבר המטרה.

הסכם טוב יוכל לעכב ולהקשות על ניסיונות אלה וניתן לשאוב גם עידוד משחיקת מעמדה של חמאס בקרב ציבור נרחב ברצועה, שיקשה עליה להתנחל מחדש בלבבות. אולם, הגורם המכריע והחשוב ביותר תהיה נחישותה של ישראל למנוע באגרסיביות השתקמות שכזו. מבחינה זו, המדיניות הישראלית ההתקפית נגד חיזבאללה מעודדת ומעידה שישראל למדה את הלקח הכאוב.

החטופים אינם עדיין בבית, אך מותר בשעה מאושרת זו להשמיע אנחת רווחה ולקוות שהמלחמה הארוכה בתולדות ישראל תגיע בקרוב לסיומה. אז נוכל להתחיל להשתקם ולהפיק את הלקחים הדרושים. אלה אינם מצויים רק בתחום הביטחוני או המדיני, אלא גם האישי והחברתי שלנו כחברה שהטלטלה בין פילוג קשה לבין סולידריות וחברה אזרחית מצטיינת; בין דכדוך ופסימיות לבין אופטימיות וחתירה למציאות טובה יותר. ראוי שנזכור שהאופטימיות והסבלנות ניצחו וניישם זאת גם בהתמודדות עם האתגרים הגדולים שעוד לפנינו.

>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחוקר בכיר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב