מי באמת מנסה "לדרוס" את הציבור

בהמשך לקריאתו של השר בצלאל סמוטריץ', אליה הצטרפו גם השרים שלמה קרעי ויואב קיש, איש איש וסגנונו, שאלתי את ChatGPT: "איך תגדיר את המילה דריסה?".

וכך ענה:

"דְּרִיסָה" היא שם פעולה מן הפועל לדרוס, ומשמעותה תלויה בהקשר:

1. משמעות מרכזית (יום-יומית / תעבורה): מעבר של רכב או כלי תחבורה על אדם/בעל-חיים/חפץ באופן הפוגע בו, לעיתים עד כדי פציעה או מוות. למשל: "אירעה דריסה במעבר חציה".
2. בלשון כללית: רמיסה פיזית של משהו על ידי לחיצה חזקה, מעבר עליו, כתישה.
3. משמעות מושאלת: פגיעה גסה בזכויות, ברגשות או במעמד של אדם או ציבור - "דריסה של זכויות".

תהיתי אילו מבין שלושת ההקשרים מתאים לקריאה של השר סמוטריץ' לפיה "התוצאה תהיה שנדרוס אותו...". נדמה שכל אחת משלוש התשובות של הבינה המלאכותית מתארת היטב את הקריאה המסיתה, במובנה רחב.

זו אינה רק קריאה ל"רמיסה פיזית", הסתה מפורשת לעשות מעשה, הפתיל שנועד להצית המון שכבר מוסת, נגד בית המשפט העליון. זו שוב קריאה לדה-לגיטימציה ולפגיעה נוספת במעמדו כראש הרשות השופטת בישראל ובהחלט איום מפורש. "הוא דורס את הדמוקרטיה", צועקים השרים.

באמת? האם מישהו בדק את ה"עובדות"? כיצד ובמה בדיוק "דורס" הנשיא עמית את הדמוקרטיה? אם דמוקרטיה זה שלטון הרוב ללא מגבלות - אז לא רק הנשיא עמית דורס, אלא כל שופטי העליון.

וכנראה שכך מבינים השרים את המושג "דמוקרטיה". "דורסים את הפתק בקלפי", אומרים לנו. קרי, מישהו באמת חושב שבגלל שהוא נבחר - מותר לו לעשות הכול. לפעול בניגוד לחוק, לפגוע בזכויות האזרחים, לפעול בלי כל מגבלות. ואם בג"ץ אומר שזה בלתי חוקי - אז זה נקרא ש"בג"ץ דורס את הממשלה".

אז זהו, שלא. לא הנשיא עמית ולא שופטי בג"ץ "דורסים את הדמוקרטיה", הם שומרים עליה. הם בין שומרי הסף האחרונים שעוד נותרו כאן. הם מגבילים, ולעיתים לא מספיק, את השימוש לרעה בכוח שלטוני. הם מונעים שלטון בלי מצרים, הם לא מאפשרים לממשלה לעשות מה שהיא רוצה עם החיים שלנו, החירות שלנו, הכסף שלנו והזכויות שלנו. אין דבר כזה כוח בלתי מוגבל.

צריך גם הפעם לראות את התמונה בכללותה. זה לא רק "לדרוס" את הנשיא עמית, אלא את כל מי שלא בא לממשלה הזו בטוב. התקשורת החופשית, הקולנוע, האקדמיה. אנחנו בשיאו של אירוע מתמשך שבמסגרתו שוברים את הכלים. שוברים את ההליכים, מתעלמים מהחוק. ההתבטאויות הקיצוניות, הצעקות, העלבונות והזלזול, ההשתלחויות כלפי כל מי שמייצג את מערכת המשפט, את החוק, את הגבולות שבין המותר והאסור, את כללי המשחק, ואת הסדר - כל אלה חלק מתהליך אחד. מאירוע אחד. בבחינת "או שנכופף אותם או שפשוט נדרוס אותם".

זה גלצ, ערוצי טלוויזיה מסוימים ופרסי הקולנוע, זו יועמ"שית ועדת הכלכלה, או יועמ"ש ועדת החוקה, חוק ומשפט, והייעוץ המשפטי בכלל. אלה עובדי ציבור המופיעים בוועדות הכנסת. זו הדריסה של ההליכים התקינים בקבלת ההחלטות בממשלה ובכנסת.

אלה ההתפרעויות המתוכננות בדיונים בבית המשפט העליון, באותם תיקים שבהם עותרים נגד החלטות בלתי חוקיות לכאורה של הממשלה. אלה הקריאות שהפכו יום-יומיות להתעלם מצווים ומפסיקה של בית המשפט. הכול חלק מאותו כאוס שמבטא אי כיבוד של אנשים, של דעות, של מוסדות וכללי משחק. באנו לדרוס.

ואם נשוב לקריאה המסיתה נגד נשיא בית המשפט העליון, ההיסטוריה לימדה אותנו שמילים עלולות להרוג. אם לא תהיה על התבטאויות כאלו כל סנקציה, לא פיטורין, לא גינוי לא כלום - הרי זה "מנורמל". המסר הנובע מכך ברור: זה מותר, זה בסדר, זה לגיטימי ואולי אפילו כך ראוי לנהוג. זו סכנה ברורה ומיידית.