טורקיה היא המנצחת הגדולה של ההסכם

זה קרה באישון לילה, כמעט כמו בסוף סרט מלחמה שבו התמונה מתבהרת, האורות נדלקים וכולם חוזרים הביתה. כל החטופים, כולם, חוזרים לישראל. אין נוסחה מרגשת מזו בשפה העברית, ואין רגע טעון מזה בנפש הישראלית. אחרי שנתיים של חרדה ואשמה ציבורית, של שיתוק מדיני, סחף בין-לאומי ושל כאב לאומי, מגיע לרגע הזה ניחוח של סגירת מעגל וגם ניחוח של דם, יזע ודמעות ששולמו עבורו מחירים שאין לשער.

אבל זה לא רק סיפור של שיבה. זו גם הפעם הראשונה שבה ישראל לא נכנעה. ההסכם בעזה אינו כניעה לדרישות חמאס, אלא הכרזה: חמאס ירד מהבמה. אומנם לא באור הזרקורים, אלא בצללים של ההרס שרקם בעצמו. הוא חדל מלהיות ארגון "שולט" ומתחיל להיות מיליציה מני רבות, קבוצה מפוררת, נרדפת, שעסוקה כעת בלהבין מי יספיק ללבוש אזרחי לפני שהמיליציות המקומיות, תושבים או פלגים יריבים, יעשו בו שפטים. פירוקו מנשק לא ייעשה במחיאת כף; הוא ייעשה מתוך פחד, אינטרס ונקמה פנימית. חמאס, שעד אתמול דרש ומאיים, הפך למי שמתחנן למצוא חסות.

עם כל זאת, צריך לשים לב: הניצחון, למרות היותו ישראלי, עומד בצילו של ניצחון נוסף - של טורקיה. היא לא הייתה בחדר המשא ומתן לכל אורכו, אבל כשהגיעה או נקראה בתחינה, כמעט ככבאית שמוזעקת לשריפה שהיא עצמה הדליקה בעקיפין, היא הצליחה לעשות מה שלא עשו קטאר, מצרים או ארצות הברית. ארדואן הפעיל את מנגנון הלחץ שלו על שרידי ההנהגה בעזה, באמצעות פתחי יציאה שסידר להם מבעוד מועד. חמאס נכנע פחות לוושינגטון ויותר לאנקרה. הנרטיב הדיפלומטי עובר כעת לאנקרה: טורקיה איננה רק מתווכת זמנית, אלא שחקנית ראשית ומארכיטקטיות הסדר החדש.

השאיפה העות'מאנית

קשה להתעלם מהשאיפה העמוקה של נשיא טורקיה הנוכחי, רג’יפ טאיפ ארדואן, להחיות מחדש את האימפריה העות'מאנית ולהפוך לסוג של סולטן מודרני. ארדואן, בן טיפוחיו של טראמפ, האיש שהפך אוטוקרטיה לאומנות ומשבר להזדמנות, עשה זאת שוב. הוא אינו מסתפק עוד בלהיות פיון אזורי; הוא מתכנן קאמבק עות’מאני מסוג חדש, עמדה עליה מסכימים מרבית המומחים. רבים מהם טוענים כי ארדואן שואף להפוך לח'ליף השולט מאנקרה (או מאיסטנבול) בכוחות הסונים במזרח התיכון, ואולי אפילו בעולם כולו.

אברהם חליל באראן, מראשי המפלגה הכורדית בטורקיה, אמר: "ארדואן, שרואה בעיני רוחו אימפריה ניאו-עות'מאנית, מבקש לשלוט במזרח התיכון ולחסל גורמים שהוא תופס כמכשול בדרך למימוש שאיפתו... החזון האידאולוגי הזה אינו מוגבל למזרח התיכון; הוא משתרע על אזור עצום, המגיע עד לגבולות סין... הנשיא ארדואן, המגלם חזון אימפריאליסטי איסלאמיסטי קלאסי, מתכוון למקם את עצמו כסולטן וח'ליף כאחד".

המהלך הטורקי מתרחש דווקא תוך התחזקות שיתוף הפעולה הביטחוני בין טורקיה ומצרים. השנה נערכה באנקרה פגישה רמת-דרג בין רמטכ”ל טורקיה ורמטכ”ל מצרים, שבה נידונו הענקת הדרכות ובניית תעשיות ביטחוניות משותפות, כולל תמרונים עתידיים. בעשור האחרון חיזקה טורקיה לא רק את הצי שלה עם רכישות צוללות מדגם מתקדם, פיתוח נושאת מטוסים קלה והצטיידות בכלי נשק ימי התקפיים, אלא גם את שיתוף הפעולה עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

טורקיה ככוח דומיננטי - מענה לישראל, יוון וקפריסין

מדינות האזור, כמו ישראל, יוון וקפריסין, מוצאות את עצמן מתמודדות מול חזון עות’מאני מחודש, שבו טורקיה מבססת דומיננטיות אזורית עם נוכחות גוברת בסוריה, בדגש על הצבת בסיסים צבאיים בדומה למודל הרוסי.

במסגרת הסדר החדש במזרח התיכון, לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ תפקיד מפתח: טראמפ מפנה כתף קרה כלפי בני בריתו הטבעיים, מנהיגי הדמוקרטיות היציבות, לעבר מנהיגים סמכותניים באזור. כחלק מהדיל הלא-מוצהר, ארצות הברית בוחרת לא לראות. לוושינגטון, מותשת ממלחמות ואין-ספור משאים ומתנים, לא נותרה אנרגיה לריסון ארדואן. הכורדים ישלמו שוב את המחיר, שהרי כל אימפריה אזורית זקוקה לשעיר לעזאזל גיאוגרפי.

ישראל רשאית לחגוג את ההסכם, אך לא להירדם בשמירה. קולה של אנקרה אומנם בא הפעם בשירות השלום, אך מהדהד בו גם פתיחתו של מהלך גיאו-פוליטי נועז. אם הים התיכון הוא לוח משחק, הרי שארדואן כבר הציב עליו לא מלכה אחת - אלא צי שלם.

>>> עודד עילם הוא ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)