הקרב הזה הוכרע בבית הלבן, לא בעזה

המטרה של סיום המלחמה כבר סומנה והיא מוחלטת. נדרש אומנם להשלים את התוכנית המורכבת, אבל לא לישראל ולא לחמאס יש באמת אופציה לסגת מההחלטה שקבע הנשיא דונלד טראמפ.

כאשר נשא בנימין נתניהו באו"ם את נאום התוכחה להצדקת המשך המלחמה, רק שלושה ימים קודם לפגישתו בבית הלבן, הוא עדיין שיער שיצליח לשחזר את הצלחתו הקודמת בעקבות "עם כלביא" - למרוח את טראמפ ולאפשר לו גיבוי להמשך המלחמה. אבל הוא לא קרא נכון את המפה: טראמפ כבר עבר צד, היה נעול ומגובה במדינות הערביות, והכתיב לנתניהו באופן נוקשה ובלתי מתפשר את סיום המלחמה. צריך לומר שעל אף ההפתעה שהייתה מנוגדת לאג'נדה שלו, כפוליטיקאי מנוסה הפך נתניהו את נאומו רק שלושה ימים קודם לכן ונשא לראשונה מאז תחילת המלחמה את נאום השלום, כאילו לא מדובר באותו אדם. לכל מי שעוד היה ספק לגבי רצינות התכתיב של טראמפ, באה התייחסותו אמש (שישי) לאחר תגובת חמאס הלא-משביעת רצון והבהירה - הולכים, ויהי מה, לסיום המלחמה. נקודה.

שנה מאוחר מדי

לישראל לא רק שאין ברירה מול התכתיב מוושינגטון, אלא שאין לה באמת אלטרנטיבה. היא נמצאת כבר מזמן מעבר לשיא שלה במלחמה, וגם נתניהו יודע היטב שאין לאן לחזור במלחמה הדועכת בעזה. השיא היה בחודש יוני, שנה שעברה, שם רוסקה מסגרת חמאס הצבאית, ולאחריה הפך חמאס לחלוטין את דרך לחימתו למצב של הישרדות.

כל מהלכי ההמשך, כולל "מרכבות גדעון ב'", היא פעולה מיותרת, היא אילוץ פוליטי של ממשלה שהמכנה המשותף לפועלה היה לדבוק בפירורי הצלחה ששמרו על שלמותה. פעולה צבאית שמציגה כהישג את תנועת התושבים דרומה ואת כמות רבי הקומות שהופלו, היא פשיטת רגל צבאית. אלו הישגים שמחסלים אותנו מדינית כבר זמן ארוך. טראמפ כבר הבין שנתניהו מנותק מהמשמעויות המלחמה ואינו מסוגל לקבל החלטות על סיומה, ולקח החלטה במקומו.

ישראל אומנם ניצחה את חמאס צבאית, אך נחלה כישלון מדיני. היא איבדה לחלוטין את כל מנופיה ואת כל מרחב התמרון שלה, ואפשרה לטראמפ, כשהיא מבודדת לחלוטין מהעולם, לכפות עליה את תנאי סיום המלחמה על פי תנאיו.

מתי היה צריך לעבור למסלול המדיני?

הדרך היחידה האמיתית להכריע צריכה לעבור בזמן הנכון מהמאמץ הצבאי למאמץ המדיני, בדיוק בנקודה ששוברים את מערכת תפקוד האויב, וניתן לקצור את ההישג המדיני הנכסף שבו המנצח מכתיב את תנאיו למנוצח, וההסכם הינו ביטוי לניצחון ולאופן מימושו בדרכים אחרות ולאורך זמן רב. כך נראה הניצחון האמיתי, אשר אמור להיות מובל על ידי שיקולי מדינאות אמיתיים ולא פוליטיים.

ראש הממשלה יודע זאת היטב, ויכול היה לעבור לנתיב המדיני כבר בסוף מאי שנה שעברה, או ביולי, או אפילו אחרי החיסול האקראי של סינוואר, או לכל הפחות בחודש מרץ האחרון, עת שכבר נכנסנו לעסקת חטופים ומצבה של ישראל היה עדיין טוב מרוב הבחינות. עדיין, משיקולים לא ענייניים בחר נתניהו לנוחותו לדבוק במלחמה, גם בניגוד למטרותיה, ולהשלות את הציבור בהשגת ניצחון צבאי אוטופי תוך התעלמות מופגנת מכל אופציה מדינית, כזאת שכבר עמדה על שולחנו חודשים ארוכים על ידי השר יואב גלנט. מהנקודות הללו החל גם ההפסד המדיני של ישראל להתדרדר במדרון עד להצבעה האחרונה באו"ם של 142 מדינות להכרה במדינה פלסטינית. מה שעצר לבסוף את ההידרדרות היה התכתיב של טראמפ לסיום המלחמה. וישראל, שאיבדה את היוזמה ונכלאה לתוכנית בניגוד לרצון הממשלה, סופגת השפלה נוספת מכך שחמאס, ולא ישראל, הוא זה שאומר את "המילה האחרונה" לעסקת סיום המלחמה. זוכרים את השיר "נאצר מחכה לרבין"? הוורסיה החדשה של השיר הזה כבר כנראה לא תושמע.

הדרך קדימה: אחריות ערבית לעיצוב עזה

תוכנית טראמפ פתחה את דרך המלך תרתי משמע. יש כאן הזדמנות נדירה לישראל. גם אם חמאס ימשיך להתנות תנאים מקשים, ישראל יכולה וצריכה לדרוש שהמדינות הערביות שמחויבות כולן לתוכנית טראמפ, ייקחו אחריות מעשית, יפרסו את כוחותיהם בשטח ויסייעו ליישום התוכנית, גם אם זה "על הראש של חמאס", כלומר ייכנסו לעזה ויסייעו לכפות את יישום התוכנית. למעשה, זאת האופציה שישראל הייתה צריכה לדרוש מלכתחילה, ולהימנע בכלל ממשא ומתן ישיר ומשפיל מול ארגון הטרור שהפסיד את המלחמה. ישראל לא עשתה את זאת, ואפילו לא התייחסה במשך חודשים ארוכים להצעה המצרית. גם כעת יכולה וצריכה ישראל לדרוש את זה.

באופן מעשי, אי אפשר יהיה לבצע את תוכנית טראמפ ללא כוח ביניים שיגשר וישמור על השטח עד להכנסת כוח משטרתי גדול לא-חמאסי שיישאר שם באופן קבוע. גם לצורך ההכנסה של הממשלה הטכנוקרטית נדרש כוח ייצוב כזה. למען הסר ספק, כניסת כוחות מצריים מלווים בכוח מהמדינות הערביות המתונות לעזה יכולה לעבוד בצורה מוצלחת. חמאס גם חלש מלהתנגד וגם לא יעז לירות עליהם. השתלטות שלהם על השטח תמנע ואקום וגם תחזיר לידינו את החטופים ללא צורך לשלם שום מחירים. נוכחותם אף תקנה הזדמנות אמיתית לעשות סדר חדש בעזה, כולל הכנסת ממשלת המעבר, מבלי שאנחנו נידרש לשלם בחיי חיילים נוספים. כשחמאס יראה שהדברים מתרחשים גם מעליו, הוא יישר קו.

הניצחון האמיתי

קשה להאמין, אבל אנחנו הולכים לסיום המלחמה. אומנם תחת תכתיב אמריקני, אבל זה הסכם טוב מאוד לישראל. ראשית, הוא יחזיר סוף סוף את החטופים, הפצע הקשה המדמם בלב כולנו. הוא יביא לדחיקת חמאס והקמה של שלטון אחר בעזה. זה יהיה רשות פלסטינית, אבל כזאת שתעבור רפורמה, והכי חשוב - תמנע הקמת חמאס מחדש ותשקיע בשינוי תוכניות הלימוד שעוסקות בשנאת ישראל. צריך ששיקום עזה יהיה כזה שייתן אלטרנטיבה לצעירים שם בלי ארגוני טרור.

צה"ל לא הולך לשום מקום, הוא יהיה פרוס ויגן מפני חדירות, ואחרי לימוד הלקחים לא ישגה עוד בקונספציות. גם הממשלה צריכה להתחלף. נדרש אמון העם מחדש לממשלה שיש לה אחריות כבדה על אסון 7 באוקטובר והשגיאות החמורות בניהול המלחמה. מעל הכול, עם ישראל צריך כעת מנהיגות מלכדת ולא מרעילה, כזאת שבהחלט תעשה רפורמה משפטית של חיזוק מחדש של מגילת העצמאות, יסודות הדמוקרטיה והציונות הליברלית.