כישלון התקיפה בקטאר עמוק יותר ממה שנראה

ניסיון החיסול של מנהיגי הלשכה המדינית של חמאס בדוחא על ידי ישראל היה מפתיע ונועז. מבחינה מבצעית הפעולה ככל הנראה נכשלה, אך גם אם הייתה מצליחה, הרי במבחן של עלות מול תועלת נראה כי רב השלילה על החיוב. זו אינה רק חוכמה בדיעבד; את מרבית התוצאות של הפעולה ניתן היה לחזות מראש:

ישראל היא מדינה שאי אפשר לתת בה אמון

לאורך השנים נבנו בין ישראל וכמה ממדינות המפרץ – כולל קטאר – יחסי אמון במגעים מאחורי הקלעים. אישים מרכזיים מהמוסד ומשרד החוץ, כולל ראשי מוסד ומנכ"לי המשרד, טיפחו את הקשרים הללו בעמל רב. לא היה זה מפליא אפוא שראש המוסד התנגד לפעולת החיסול, לפחות בעיתוי הנוכחי. מעבר לעובדה שהדבר יפגע ביחסי ישראל-קטאר (ראה להלן), פגיעה במתווך הנהנה מחסינות מתוקף תפקידו מהווה אקט חריג בדיפלומטיה. יתרה מזו, לישראל יש כבר היסטוריה של הפרות אמון, כאשר ניסתה לחסל, ללא הצלחה, את ח'אלד משעל על אדמת ירדן ב-1997; כאשר חיסלה את מחמוד אל-מבחוח באיחוד האמירויות ב-2010; וכאשר, להבדיל, נתניהו הדליף את דבר פגישתו עם יורש העצר הסעודי, בן סלמאן, בעיר ניאום ב-2020. בניגוד לתקיפות שהתבצעו באיראן, סוריה או לבנון - מדינות אויב לכל דבר ועניין - מדינות אלה כוננו שלום (ירדן) או יחסים חשאיים (אמירויות וסעודיה) עם ישראל. על כן, פעולות אלה עוררו תחושות של בגידה באמון בצד הערבי, והתוצאה - היחסים נפגעו לתקופה משמעותית.

חשש הולך וגובר מהגמוניה ישראלית

מדינות המזרח התיכון - כולל מדינות השלום והנורמליזציה - חוששות שישראל תרכוש מעמד הגמוניאלי במערכת האזורית. כאשר שמעון פרס יצא ברעיון "המזרח התיכון החדש" לאחר הסכמי אוסלו, הוא נתקל בהתנגדות ערבית מחשש להגמוניה כלכלית ישראלית. בעקבות הצלחותיה הצבאיות, ובשל הצהרות מתלהמות של שרים בממשלה, האמונה המיסטית שישראל חותרת להקמתה של "ישראל הגדולה" מהפרת לנילוס מקבלת חיזוק, דבר שעלול להוביל שחקנים באזור לחפש אלטרנטיבות.

אי-קידום סוגיות סיום המלחמה ושחרור החטופים

מלכתחילה, לא ברור כיצד התקיפה הייתה אמורה לסייע בסיום המלחמה ושחרור החטופים. למחשבה - אם הייתה כזו - שחיסול מנהיגי חמאס יוביל לריכוך עמדת הארגון, נראה כי לא היה לה על מה לסמוך. אין זה מופרך לשער באותה מידה, כי הפעולה דווקא הייתה מחזקת את הנחישות של חמאס בעזה להילחם עד הסוף. יתרה מזו, אם הפעולה הייתה מצליחה, היא הייתה עלולה להוביל להוצאה להורג של חטופים; ואם המלחמה תימשך עד הסוף המר, היא יכולה להסתיים במות החטופים גם כן. מנגד, הפעולה לימדה את חמאס - ואולי אויבים אחרים - כי היא הם אינם חסינים בשום עיר מקלט.

דחיקת ארצות הברית למיצר

כידוע, גם קטאר וגם ישראל הינן בעלות ברית של ארצות הברית. הברית של האחת אינה באה על חשבונה של השנייה. אולם, המתקפה העמידה את טראמפ במצב מביך, שהוא כביכול נאלץ "לבחור" בין המתקיפה למותקפת והוא "בחר" בישראל משום שידע מראש על התקיפה. לא פלא שתגובתו לתקיפה הייתה מסויגת, מגומגמת ("אני לא מרוצה") ונוטה לאחוז במקל משני הצדדים. כדי להסיר ספקות, הוא מיהר להכריז על קיום פגישה עם ראש ממשלת קטאר וחזר על כך שהיא בעלת ברית איתנה של ארצות הברית.

חיזוק הסולידריות הערבית – לפחות בטווח הקצר

אם עד היום נהוג היה לעלות לרגל למקומות הקדושים לאיסלאם במכה ומדינה שבסעודיה, עתה עולים מנהיגים ושרים לרגל לדוחא כדי להביע את הסולידריות שלהם עם קטאר. יתרה מזו, קטאר קראה לכינוס חירום של מדינות ערב והאיסלאם כדי לדון במתקפה ולאמץ עמדה משותפת. מבחינה זו, המתקפה הוסיפה לממלכה הזעירה הזו - שהייתה בכלל מבודדת ומוחרמת בין השנים 2021-2017 - יוקרה והשפעה. חלק מהעולות לרגל בכלל נמצאות ביריבות ובתחרות עם קטאר, אולם הפרת הריבונות שלה על ידי ישראל הוא מעשה שעלול לאיים גם עליהן, בעת כזו או אחרת. תגובה נחרצת דומה, להבדיל, הייתה כאשר שליט עיראק סדאם חוסיין פלש לכוויית ב-1990. ההשתלטות שלו על כוויית עלולה הייתה לשמש תקדים להשתלטות על מדינות אחרות ואת זה צריך היה לקטוע באיבו.

נזק ליחסי ישראל-קטאר

קשה למדוד בשלב זה את מידת הנזק שנגרמה ליחסי ישראל-קטאר, אולם דוגמאות העבר מלמדות כי הפרות אמון נענשו בהשעיה זמנית של הקשרים. יש שיטענו כי ממילא התיווך הקטארי או הקשר עמה מזיקים לישראל - במיוחד בעקבות המשחק הכפול שהיא משחקת בין הצדדים, השידורים העוינים של אל-ג'זירה והזרמת כספים לארגוני "צדקה" ומוסדות אוניברסיטאיים במערב במטרה להגביר תעמולה איסלאמית קיצונית.

קטאר מקיימת קשרים עם ישראל מאז כוננו השתיים יחסים דיפלומטיים ב-1996. היחסים הרשמיים אומנם נותקו בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009, אך מאחורי הקלעים הם נמשכו, במיוחד מאז החלה קטאר בהעברת כספים לעזה ולחמאס בהסכמת ישראל. בעוד נתניהו ואחרים בימין ראו בחמאס נכס בשמירה על הפירוד בזירה הפלסטינית, המוסד וגורמי הביטחון ראו בקטאר גורם מתווך חיוני - גם אם לא תמיד הוגן - בין ישראל לחמאס, במיוחד בעקבות המבוי הסתום בזירה הפלסטינית. בעוד נתניהו תמך מההתחלה במעורבות הקטארית, לא מן הנמנע כי ההאשמות נגדו בפרשת "קטארגייט" גם הן דחפו אותו לפעולה כחלק מהניסיון להוריד את החטוטרת הזו מעל גבו.

בשלב הזה נראה כי קטאר אינה מתכוונת להעניק לישראל את המתנה של הפסקת התיווך. נהיר כי היא אינה ממהרת להיפרד מהתפקיד שהעניק לה נגישות לכל הצדדים היריבים, ובמיוחד לארצות הברית, והעלה את יוקרתה ברחבי העולם.

במבחן התוצאה, נראה אפוא כי חסרונותיה של הפעולה עולים על יתרונותיה. יכול להיות שההיבריס של הצלחות צבאיות בזירות האחרות תרם אף הוא את פעולתו.

קטאר תמשיך להיות מדינה "מורכבת", משום שהיא אינה ששה להיות אויבת של אף אחד כמדיניות מוצהרת. העמדתה במחנה אחד עם איראן, חיזבאללה, החות'ים וחמאס – וכתוצאה מזה, הכרזתה כאויבת – לא רק שאינה משרתת את ישראל ואינה נתמכת על ידי ארצות הברית, אלא שהיא, להערכתי, אינה נכונה. מערכת היחסים בין ישראל לקטאר מתאימה לדגם של מה שקורים ביחסים בין-לאומיים "אויב-ידיד" (באנגלית זה נשמע טוב יותר: frenemies), הכולל רכיבים של עוינות וידידות - תולדה של אינטרסים משתנים. הקשר הטוב של טראמפ גם עם ישראל וגם עם קטאר והצורך בתיווך להפסקת המלחמה ולשחרור החטופים עשויים אולי לקצר את תקופת "הברוגז" בין שתי המדינות, אבל תחושות של השפלה, עלבון ואי-אמון בצד הקטארי ימשיכו להעיב על הקשרים.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים