הרבה החמצות היו לממשלה בעזה - אבל זו תהיה הגדולה מכולן

ממשלת נתניהו החמיצה שלוש הזדמנויות לסיום המלחמה בעזה בתנאים טובים לביטחון ישראל: לאחר הניצחון על חיזבאללה, בעקבות ההישג האופרטיבי המרשים באיראן ובשיאה של מתקפת "מרכבות גדעון". בכל אחת מנקודות הזמן הללו, יכלה הממשלה להביא ל"ניצחון חכם" בדמות הסכם להחזרת כל החטופים תמורת סיום המלחמה, הבנות עם ארצות הברית והעולם כי שיקום עזה יותנה בפירוז הדרגתי, שלטון ערבי חלופי לחמאס, והסכם צד עם ארצות הברית במודל לבנון/חיזבאללה, שהיה מאפשר המשך סיכול התעצמות בעזה ואיומים ממנה לאחר הפסקת האש. בנוסף, מהלך כזה היה מייצר את התנאים להעברת הילוך במאמצי הנורמליזציה, שהמלחמה בעזה היא חסם בלתי עביר לקידומם; ובולם את הבידוד המדיני אליו נקלעה ישראל ואת האיום בצעדים הולכים ומחריפים נגדה.

כל ההזדמנויות האלו הוחמצו למען אשליית ה"ניצחון המוחלט", שבמשך 22 חודשים הלך והתרחק כל פעם מחדש, כמו האופק. מנקודת שיא במשא ומתן התדרדרה ישראל לעמדת נחיתות – בעקבות "קמפיין ההרעבה" של חמאס, שניצל את המשבר ההומניטרי ברצועה, היחלשות הלחץ הצבאי ולחץ בין-לאומי כבד, שכלל, בין היתר, גל הכרות במדינה פלסטינית. בתנאים אלה, חמאס ניתק מגע מתוך הערכה, נכונה, שהזמן משחק לטובתו.

לאחר שספג נזיפה קשה מהנשיא טראמפ על המצב ההומניטרי בעזה, ראש הממשלה האיץ את הסיוע ההומניטרי לרצועה, עצר את המהלך הצבאי כמעט לחלוטין ונשאר ללא מנופים. כעת, בעקבות ההבנה שלא ניתן להשיג את מטרות המלחמה בו-זמנית, עומדות בפני ישראל שלוש חלופות:

1. "חטופים תחילה" – עסקה להחזרת כל החטופים במחיר הפסקת המלחמה, שחרור אסירים, נסיגת צה"ל מרצועת עזה – ויצירת האפשרות של חידושה בעתיד אם חמאס לא יעזוב את השלטון או יחזור להתעצם.
2. כיבוש עזה - שמשמעותו ויתור על החטופים.
3. חלופת הרמטכ"ל – מצור, כתישה ופשיטות, עד לריכוך עמדות חמאס במשא ומתן.

ההחלטה שהעביר ראש הממשלה בקבינט צייתן וכנוע, נגד עמדת הרמטכ"ל, ממשיכה את מדיניות ההסתרה מהציבור של המשמעויות ההרסניות למדינת ישראל ועתידה, המקופלות בהמשך מלחמת השולל בעזה. ההחלטה מנציחה את המלחמה, מובילה למות החטופים ולפוטנציאל לאובדן קשר עימם, לממשל צבאי ואחריות על צורכיהם האזרחיים של מעל לשני מיליון פלסטינים, להשתעבדות ישראל לרצועה, מבחינה כלכלית וצבאית, במחיר דמים כבד, ולהפיכתה למדינה "מצורעת" בעולם.

מצד שני, הפתרון הצבאי שהציע הרמטכ"ל, ונדחה על ידי הקבינט, מתאים בהרבה להתנהלות אל מול המבוי הסתום אליו קלעה הממשלה את ישראל בעזה. שילובו, עם יוזמה מדינית הגיונית מצד ישראל לסיום המלחמה, ידחקו את חמאס לעמדת נחיתות ולאורך זמן הוא ייאלץ להתפשר על העמדות הלא ריאליות שהציב במשא ומתן, תוך ניצול טעויותיה האסטרטגיות של הממשלה.

ראש הממשלה, שנכנס לדיון הקבינט עם החלטה מראש להעביר את חלופת כיבוש כל הרצועה, יצא ממנו לאחר עשר שעות עם החלטה המהווה פשרה בין חלופת הכיבוש המלא לחלופת הרמטכ"ל - והורה לתכנן, בשלב זה, "רק" את כיבוש העיר עזה. החדשות הטובות הן שלראשונה הממשלה מציעה את סיום המלחמה, אבל, באותה נשימה, היא מציבה חמישה תנאים/עקרונות, שמשמעותם המעשית היא מלחמת נצח, תוך הטעיית הציבור וזריית חול בעיניו.

להלן חמשת העקרונות ומשמעותם המעשית:

פירוק חמאס מנשקו

פירוק חמאס כיעד ראשון אינו מאפשר להגיע ליעד השני - שחרור החטופים. יתרה מכך, חמאס שמרים דגל לבן הוא יעד שלא הצלחנו להשיג אחרי כמעט שנתיים של מלחמה עצימה ביותר, גם כשהייתה לנו לגיטימציה בין-לאומית מקיר לקיר. להמשיך בעוד "הרבה מאותו הדבר", במחירים כבדים של חיי חטופים וחיילים, ולצפות לתוצאה שונה זו חשיבה לא רציונלית. זאת, במיוחד לאחר שהנשיא טראמפ, במה שכונה "שיחת צעקות" עם נתניהו, כבר עצר את הלחימה כדי לאפשר הכנסת סיוע הומינטרי בהיקף נרחב לרצועה; והלחץ הבין-לאומי על ישראל, שכבר חודש עם הכרזת גרמניה על אמברגו נשק, רק צפוי לגבור כשהמהלכים הצבאיים יחריפו את התנאים בעזה.

שחרור כל החטופים

אף אחד לא מצליח להבין איך כיבוש של העיר עזה, שידרוש הנעת מיליון אזרחים ויימשך חודשים, וטיהורה שיימשך שנים, יביאו לשחרור החטופים. לכל בר דעת ברור שההיפך הוא הנכון, וכי בשל מצבם כפי שנחשף בסרטונים האחרונים, מהלך צבאי כזה הוא גזר דין מוות עבורם. זו מציאות שאסור לישראל לנרמל בשום פנים ואופן. על רקע זה, הרמטכ"ל צוטט כמי שאמר בהתרסה, בדיונים הסגורים, כי אפשר להסיר את השבת החטופים ממטרות המלחמה.

פירוז רצועת עזה

בפועל חמאס נשאר ללא יכולות צבאיות משמעותיות – 99% מהרקטות הושמדו, המסגרות הצבאיות לא מתפקדות ומה שנשאר הן חוליות גרילה במנהרות, שלהשמדתן טרם מצאנו פתרון אמל"חי ומבצעי מתאים. אחרי שנתיים של לחימה כבר ברור מה שבעצם היה ברור מראשיתה: השמדת כלל היכולות הצבאיות של חמאס ברצועה, פירוזה וטיהורה, עד לקלצ'ניקוב ול-RPG האחרונים, זה "כמו לרוקן את הים בכפית". מדובר בלחימה ללא סוף, מבית לבית מפיר לפיר, וממנהרה למנהרה, שישרתו את טקטיקות הזינוב והגרילה שנוקט חמאס בתוך הריסות עזה.

שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה

אם מדובר בשם "מכובס" לכיבוש הרצועה, הרי שהעלויות הצבאיות, המדיניות והמוסריות שלו הן בלתי מתקבלות על הדעת. האחריות על כלל ההיבטים השלטוניים, האזרחיים וההומניטריים של שני מיליון פלסטינים, תוטל על כתפיים ישראליות. האחריות הזו תחייב הקמת ממשל צבאי ברצועה, בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה, ובשעבוד מדינת ישראל, משאביה ועתידה, לשנים אם לא עשורים קדימה. אם השליטה בעזה תוביל להקמת יישובים ישראליים בשטחה, כפי שמבטיחים נציגי הימין הקיצוני בממשלה, תצטרף למשימות צה"ל גם האחריות להגן עליהם בשטח עוין ביותר, באופן שיעמיק את השקיעה בבוץ העזתי. ואם מדובר על מודל של שליטה במעטפת וחופש פעולה ישראלי כמו במודל לבנון או מודל הפעולה בשטחי A - זהו נושא שיש לסכמו עם האמריקנים והמצרים במכתב צד.

ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס והרשות הפלסטינית

ראש הממשלה יודע היטב, שללא מעורבות, ולו סמלית, של הרשות הפלסטינית, מדינות ערב לא יסכימו לממש את היוזמה הערבית-מצרית ולהתגייס כדי להקים שלטון טכנוקרטים זמני בעזה, שיחליף את חמאס בניהולה. ללא הערבים, החלופה היחידה שתיוותר היא, באופן לא מפתיע, חלופה ישראלית – ממשל צבאי בעזה, על חשבון משלם המיסים הישראלי, והבנים שהוא שולח לשרת בצה"ל.

הרמטכ"ל אייל זמיר הציע, בדיון בקבינט, תוכנית ריאלית הרבה יותר לחילוץ ישראל מהמבוי הסתום בעזה, אליו קלעה אותה מדיניות הממשלה, שכשלה לחלוטין במינוף הישגי צה"ל לעסקת חטופים ולסיום המלחמה.

על בסיס ההבנה כי בשל הקשחת עמדות חמאס ישראל נכנסת למלחמת התשה ארוכה בעזה, ועל רקע הצורך להחזיר לכשירות את כוחות צה"ל השחוקים אחרי כשנתיים של לחימה, הרמטכ"ל מציע מהלך של כיתור וביתור הרצועה ו"כתישה" של חמאס מהאוויר, ובאמצעות פשיטות יזומות. מוד לחימה כזה - שיתבסס על מודיעין איכותי שנאסף בשהות הארוכה בעזה, ואמצעי איסוף ותצפית חדשים - לא ישחק לידי טקטיקות הגרילה של חמאס, יאפשר לצה"ל לחסוך כוח וחיי חיילים, ולשמר אורך נשימה, תוך צמצום הסיכון לפגיעה בחטופים. תחת הלחץ המתמשך לאורך זמן, חמאס, שנמצא בתנאים נחותים בעזה, ייאלץ להתגמש.

שילוב בין הצעת הרמטכ"ל לבין יוזמה מדינית של ישראל, שתניח על השולחן הצעה ריאלית לסיום המלחמה - צפוי לזכות לתמיכה רחבה של מדינות העולם (המצדדות בדרישות ישראל לשחרור החטופים, סיום שלטון חמאס ופירוז) ולהעצים את הלחץ על חמאס להגיע להסדר בפרמטרים אלו. אם נפעל נכון, חמאס יאלץ לסגת מה"עיזים" שהכניס למשא ומתן, דוגמת זיקה בין שיקום בעזה לבין שחרור חטופים, מה גם שהשיקום הוא תהליך ארוך שנים, שלא יוכל להתקדם בלי שיתוף פעולה של ישראל.

הדרך לצאת מהמבוי הסתום

כבר כתבנו לא פעם על מרכיבי ההצעה, שממשלה אחראית הייתה שמה על השולחן: החזרת כל החטופים בפעימה אחת בתמורה לשחרור אסירים, נסיגה ל"פרימטר", מניעת הברחות לעזה, וזכות ישראל להגנה עצמית כדי להבטיח שאירועי 7 באוקטובר לא יחזרו לעולם. במקביל, הבנות צד עם ארצות הברית יבטיחו פתרון מצרי-אמריקני-ישראלי לחסימת ציר פילדלפי, התניית שיקום עזה בפירוז כל שטח שישוקם, מנדט ערבי-פלסטיני ל-20 שנה על הרצועה, ואישור לישראל לפעול נגד המשך התעצמות חמאס וסיכול כל איום מהרצועה. ככל שחמאס ידחה את ההצעה – ישראל תמלא מחדש מצבר הלגיטימציה להמשך הכיתור והכתישה ואף להעצמתם.

בשורה התחתונה, למרות המצב הקשה אליו קלעה אותנו ממשלת ישראל, יש דרך לצאת מהמיצר, ועל הממשלה לעשות פניית פרסה ולאמץ את הצעת הרמטכ"ל. בינתיים, הממשלה, בהובלת נתניהו, מתעקשת "לדפוק את הראש בקיר" בעזה, ולא רק שישראל אינה נחלצת מהמיצר, היא ממשיכה ושוקעת לתוכו, ולמיצוב אסטרטגי ומוסרי שלא היה נמוך ממנו בהיסטוריה של מדינת ישראל.

וכל אלה, בתירוצים, שהם יותר הפחדות ממציאות. צריך רק להסתכל איך עזה נראית כדי להבין שההרתעה הישראלית לא תפגע מעצירת המלחמה; הערבויות האמריקניות יבטיחו כי נוכל לחזור להילחם במקרה הצורך; וצה"ל יהיה פרוס על הפרימטר, ויוכל לספק הגנה מיטבית ליישובי העוטף, מול אויב שהוכה קשות וחלש בסדרי גודל ממה שהיה ב-7 באוקטובר. דווקא הנצחת המלחמה בעזה, משיקולים פוליטיים פנימיים, היא שתפגע בהרתעה של ישראל ובמעמדה הבין-לאומי ותשחק את הישגי צה"ל לא רק בעזה, אלא בכל הזירות בהן הושגו הצלחות מרשימות, ותמנע את הרחבת מעגל הנורמליזציה במזרח התיכון.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL

>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL