החמצה: כך ממשלת הימין מובילה אותנו להכרה במדינה פלסטינית ולבידוד עולמי

כמעט שנתיים אחרי אסון 7 באוקטובר, ישראל מתקרבת לאסון נוסף. לא לתבוסה צבאית - אלא להפסד מדיני ואסטרטגי עמוק ומתמשך. מי שדרש "ניצחון מוחלט", הבטיח למגר את חמאס ולהחזיר את החטופים – מקבל בפועל מצב שבו חמאס שולט ללא חלופה בעזה, חטופים שעדיין לא שבו, ומצבר הלגיטימציה הישראלי בשפל עולמי חסר תקדים.

באופן פרדוקסלי, כל זה קורה לאחר הישגים צבאיים מזהירים בלבנון, בסוריה, באיראן ואפילו בעזה. למרות זאת, ישראל כיום לא נראית כמנצחת – אלא מותשת, מבודדת, שקועה בזירה שאין לה בה יעד מדיני ברור. מה שמנחה אותה הוא יעד לנהל "מלחמה שלא נגמרת". זהו יעד שמנוגד לתפיסת הביטחון של ישראל המכירה בצורך לקיים חברה משגשגת ופורחת בין המלחמות, ולכן חותרת למלחמות מהירות עם הישג צבאי ברור ומינפו להישג מדיני. צה"ל, שתלוי בכוחות המילואים – אותם אנשים שצריכים לקדם את הכלכלה ואת החברה הישראלית – יודע להביא את ההישג הנדרש כאשר הוא מופעל לפי הדוקטרינה הישראלית. כשהוא מופעל באופן כושל - התוצאות בהתאם.

ההכרעה האמיתית: עזה או עתיד של שותפות עם העולם החופשי

ההבטחה ל"ניצחון מוחלט" הייתה לא ריאלית מהרגע הראשון. ניצחון מוחלט שבו נכנע האויב ללא תנאים, לא הושג בשום מלחמה מודרנית מאז 1945. כן, בהחלט היו ניצחונות אסטרטגיים, כולל בשנתיים האחרונות, במזרח התיכון: תשאלו את נעים קאסם או את המנהיג העליון באיראן. אבל דווקא המערכה בעזה, שהייתה הטריגר למלחמה הארוכה בתולדות ישראל – מתמסמסת. חמאס שורד. הקהילה הבין-לאומית מפנה אצבע מאשימה לישראל. החטופים נדחקו לשוליים. המלחמה הצודקת ביותר בתולדות ישראל הפכה למלחמה שכל העולם רואה בה מלחמה לא-צודקת. מה שהיה נסבל ב-2023, נחשב לבלתי מוסרי ב-2025.

התמונה של אביתר דוד, חטוף ישראלי, כשהוא גרום, מותש וחופר את קברו במנהרת חמאס - מזכירה לעולם ולעצמנו שהחטופים עדיין שם, חיים, סובלים ונשכחים. היא מזעזעת לא רק משום שהיא חושפת את אכזריות חמאס, אלא גם משום שהיא משקפת את דחיקת גורל החטופים לשולי השיח – הן בישראל והן בזירה הבין-לאומית. לצערנו, העולם - בגלל ההחמצות האסטרטגיות ומדיניות המלחמה הנצחית של ממשלת ישראל - מפנה את תשומת לבו לקמפיין ההרעבה שמנהל חמאס, במקום להיאבק על שחרורם של החטופים.

גם טראמפ, שבתחילה היה מהתומכים הבולטים של ישראל, מתחיל לאבד סבלנות. הפוליטיקה בארצות הברית משתנה – בשתי המפלגות יש מחנות אנטי-ישראליים והם מתחזקים. התמיכה בישראל יורדת לשפל היסטורי. השעון מתקתק.

טראמפ, ששואב חלק גדול מתפיסת עולמו מהתקשורת ומהרשתות החברתיות, החל לבקר את ישראל בגלל הרעב והסבל בעזה. זה לא שהרשתות משקרות – אלא שהמציאות החיים בעזה בלתי נסבלת, וחמאס יודע לשווק אותה טוב בהרבה מישראל. חמאס יצר ואחראי למשבר – אבל אנחנו מואשמים בו. ולמה? כי העולם מצפה מישראל, מדינה דמוקרטית, להתנהגות מוסרית. וכשאין תוכנית מדינית, אין מערך הסברה, ואין מענה, ישראל פשוט הופכת לכתובת לכל הביקורת. כך, כשכולם מפנים לנו עורף – הממשלה שותקת. אין יוזמה, אין אפילו תגובה, אין אופק. ככה נראה הפסד.

בתחילת השנה, עם סיום עסקת החטופים הקודמת, לישראל היו כל הקלפים: הישגים צבאיים מרשימים, תמיכה אמריקנית איתנה, והזדמנות נדירה להוביל הסדר מדיני. במקום לנצל את הרגע, הממשלה בחרה לחזור למלחמה – בלי תוכנית, בלי חזון, בלי דד-ליין.

נתניהו סירב להיכנס למשא ומתן על סיום המלחמה. הוא לא הסכים לדבר על היום שאחרי. חמאס ניצל את הזמן להתארגנות מחודשת. החטופים נותרו בעזה והעסקה שעל סדר היום, אליה ממשלת ישראל כבר הסכימה, היא משמעותית פחות טובה מזו שהייתה אפשרית להשגה לפני כחצי שנה.

כיום חמאס מתנגד גם לעסקה הזו. הוא רואה את האירופים וידידינו במערב יוצאים נגדנו ואף מוכנים להכיר במדינה פלסטינית, למרות טבח 7 באוקטובר. חמאס מאמין שהמשך מגמה זו משרתת היטב את יעדיו נגד ישראל. האירופים נופלים למלכודת ובמקום להחליש את חמאס הם מחזקים אותו, וישראל עומדת מול החלמאות המדינית הזו ללא תשובה וללא אסטרטגיה. במקום מדינה נחושה וצודקת, אנו נראים היום בעיני העולם כמדינה מצורעת. פעם היינו הצד המותקף. כיום מציגים אותנו ככובש אכזר. התמיכה שהייתה אחרי 7 באוקטובר הפכה לחשדנות, הבנה – להאשמה. וכל זה כי לא העזנו לומר: לאן אנחנו הולכים, מה אנחנו מוכנים לקבל, ומה לא.

בעולם כבר לא מחכים. יוזמות חד-צדדיות להכרה במדינה פלסטינית זוכות לתמיכה. אנחנו הופכים לשק חבטות. לא כי זה הכרחי – אלא כי אנחנו משדרים ציניות ודומיננטיות פוליטית במקום תבונה ומוסר מדיני.

זה הזמן לאמץ את ה"ניצחון חכם" – כזה שמחזיר לישראל את היוזמה:

1. הכרזה על סיום יזום של הלחימה, בתמיכת הקהילה הבין-לאומית, תוך קביעת תנאים ברורים.
2. שחרור כל החטופים בפעימה אחת – לא הדרגתית וללא סלקציה.
3. שיקום עזה רק בתמורה לפירוזה – פירוק נשק מוחלט של חמאס כתנאי לשיקום הרצועה.
4. יוזמה ערבית-מצרית מתוקנת - בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, הערבים, בתמיכת 22 מדינות, מכריזים בשבוע שעבר שחמאס יפורק מנשקו ולא יהיה חלק מהשלטון העתידי בעזה.
5. מכתב צד אמריקני מחייב – שיבטיח חופש פעולה ישראלי עתידי, במודל שכבר נוסה בגבול הצפון ותאום בנוגע לסגירת חשבון עם כל המעורבים בטבח 7 באוקטובר.
6. הורדת היוזמה הצרפתית-סעודית של הכרה במדינה פלסטינית מסדר היום הבין-לאומי. הצעה זאת המציבה דרישות רק מישראל, מעודדת את חמאס להקשיח עמדותיו ומרחיקה הפסקת המלחמה או תהליך מדיני.

כן, ההסדר הזה משאיר את חמאס בטווח הקצר כשליט בעזה, אך מביא הסכמה עולמית כולל של אירופה וארצות הברית שחמאס איננו חלק מהשלטון בעזה בעתיד. כן, זה הסדר כואב כי הרוצחים המתועבים ביותר משתחררים, אך ישראל היא מדינה חזקה מאוד ותוכל להתמודד עם כך. מי שטוען שההרתעה הישראלית תיפגע – שירים את עיניו למעלה ויראה אותה בשחקים אחרי מה שעשינו לחיזבאללה ואיראן. מי שטוען שיהיה שוב 7 באוקטובר לא מבין עד כמה נפגע חמאס ועד כמה אנו למדנו מהאסון, גם בלי ועדת חקירה שעדיין צריכה לקום. ומי שחושש שלא נוכל לחזור למלחמה – שיפנה מבטו לצפון ויראה איך צה"ל ממשיך לפעול מול חיזבאללה למרות הפסקת האש, על בסיס הסכמה ומכתב צד אמריקני. מה שקיבלנו מממשלו של ביידן יהיה קל יותר לקבל מהנשיא טראמפ. רק כך ניתן יהיה לייצר התנאים להמשך מערכה אפקטיבית עתידית, שתכליתה מיטוט שלטון חמאס ומניעת שיקומו כארגון צבאי.

ממשלת "ימין על-מלא" שהוקמה כדי "לנצח את הטרור", כשלה בהשגת מטרות המלחמה שהגדירה לעצמה בשתי המערכות שניהלה ברצועה. בפועל, היא מובילה מדיניות שמחזקת את הנרטיב והיעדים הפלסטיניים, דוחקת את ישראל למפולת מדינית – ודוחפת את העולם לתמוך במדינה פלסטינית. אפשר לעצור את זה, אבל רק אם נוביל מהלך ולא נמשיך להיגרר.

הבחירה ברורה: או להכתיב את התנאים – או להיכנס לקורליס עם מה שייכפו עלינו. הזמן נגמר; שעון החול המדיני, הצבאי והמוסרי אזל. להמשיך לדבוק ב"ניצחון מוחלט" דימיוני בעזה שיוביל ל-7 באוקטובר מדיני עם נזק לשנים ולעשורים קדימה, או לנווט ל"ניצחון חכם" בעזה ולמצב את ישראל מחדש על מסלול של צמיחה, נורמליזציה, עליונות מוסרית וערכיות אסטרטגית.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL