הרמטכ"ל גילה את האמת הקשה על נתניהו

באופן חריג ביותר במלחמות ישראל, נוצר משבר אמון חמור בין הממשלה לצה"ל על ניהול המלחמה, בזמן המלחמה. ברור שהממשלה, אשר בורחת כבר מעל לשנה מלקחת אחריות על קבלת החלטות מדיניות, משתמשת במלחמה באופן ציני לצרכיה הפוליטיים אשר עומדים בסתירה מלאה למטרות המלחמה - שהיא בעצמה קבעה.

הרמטכ"ל אייל זמיר, מיד עם כניסתו לתפקידו, נקלע למלכוד. כרמטכ"ל חדש, הוא חש צורך להצדיק את מינויו ולהצדיק את אמון של הממשלה בו, ויזם את מבצע "מרכבות גדעון". זהו סוג של מקצה שיפורים למלחמת "חרבות ברזל", במטרה להגביר את הלחץ הצבאי כדי להשיג בסופו של דבר בדיוק את אותן מטרות, אבל, מתוך תקווה הפעם שהממשלה תתרצה ותקבל את ההחלטות הברורות הנדרשות ממנה. לדאבונו, מסתבר שתקוות אינן תוכנית עבודה. הממשלה בדיוק אותה ממשלה, אג'נדת ההישרדות שלה לא השתנתה כהוא זה, וזמיר מבין כעת שהוא עומד בדיוק באותה נקודה כמו קודמו, שאומנם הודח כדי לקחת מראש הממשלה את האחריות לאסון אוקטובר, אבל התזמון היה כי התנגד להמשך המלחמה ללא תכלית. זמיר הגיע כעת בדיוק להתנגשות מול הקיר שהרצי התרסק עליו. הוא נקלע לצומת שבין התמודדות עם המציאות עליה הוא מופקד לבין הכפייה לשתף פעולה עם האשליות השקריות, שהממשלה מוכרת לציבור זה כבר מעל לשנה - פנטזיית ניצחון שאין בה לא הכרעת חמאס ולא השבת חטופים.

המלכוד של זמיר הוא שהממשלה בכלל לא רוצה להשיג את מטרות המלחמה, היא רוצה רק מלחמה - נקודה.

זמיר הגיע לנקודת ההחלטה של קודמו בתפקיד

מעולם לא נשמע שראש ממשלה מאשים את האויב באי-השגת מטרות המלחמה שהוא עצמו קבע. וגם אם ראש הממשלה חלש, מדוע להודות בכישלון בפה מלא? עוד מעט שנתיים של מלחמה ובמקום שחמאס עם הכפכפים יזחל אלינו לבקש הפסקת אש, אנחנו זוחלים אליו ומאשימים אותו שהוא לא נכנע ללחץ הצבאי ומחזיר את החטופים. מה בדיוק מצפים, שירחם עלינו ויחזיר אותם? היכן בדיוק מסתתר ההיגיון, שבשעה שישראל שולטת בעזה ובידיה להחליף את שלטון חמאס ולהעביר אותו מן העולם, היא בוחרת להתקרבן ולחזק אותו מחדש רק בגלל חולשתו הפוליטית של ראש הממשלה?

זה הוא המצב שזמיר נמצא בו. הוא תקוע עם ראש ממשלה משותק, שפוחד יותר מסמוטריץ' שרוצה כיבוש וסיפוח, ומאיים בפירוק הממשלה. ראש הממשלה מעדיף למלא פיו מים ולא להחליט שום דבר. הוא מוכן שהצבא, שאין לו יותר מה לעשות במתכונת הנוכחית, ידשדש, יהרגו עוד ועוד חיילים, קרוב לוודאי שימותו חטופים, ואין לו בעיה שישראל מוקצה מחמת מיאוס מהעולם. השחיקה במדינה קורעת כל חלקה טובה.

התירוץ שחמאס המוכה קשות מונע עסקה, בשעה שהוא עצמו מונע אותה, מעניק לאויב ניצחון מדיני גדול. זאת הבעיה העיקרית של הרמטכ"ל, ולא הבעיה הטקטית של לחימה בחמאס. בינתיים, האפקטיביות הצבאית בהימשכות הלחימה לא רק הולכת ונשחקת, אלא מתדרדרת במהירות. חוסר היעילות בתמרון רחב מול כוחות גרילה שקולה למלחמה ביתושים במקום לייבש את הביצה.

המחיר הקשה של המלחמה בנפגעים, המשך שחיקה קשה של החיילים, יחד עם המשימות הבעייתיות לאבטח חלוקת מזון ולהניע אוכלוסייה, מסכנות מאוד את צה"ל, מפקדיו וחייליו, וזה עוד בטרם נפתחה הרצועה לכניסת עיתונאים זרים, שהמראות שם ירדפו את ישראל עוד שנים רבות קדימה. מלחמות מנצחים רק במגרש המדיני ולא במגרש הצבאי, שתפקידו הוא להקנות את התנאים לניצחון המדיני. הבריחה של ממשלת ישראל מהמגרש המדיני וכניסה למלחמות-צד מטופשות, שכישלונם ידוע מראש כמו מלחמת ההרעבה, העביר את ישראל מיוזמה והתקפיות צבאית להתגוננוֶת וכישלון מדיני גדול.

חמאס כבר מזמן עבר מלחימה בשטח לניהול מערכה מדינית, והוא מנצל היטב את המגרש הבין-לאומי הריק מכל מאמץ ישראלי. הוא שואף להביס אותנו שם על בסיס ניצול כל שגיאה אפשרית שישראל עושה, והוא אכן מצליח הודות לשיתוק הפוליטי של נתניהו.

הרמטכ"ל מבין היטב שהוא משמש רק הכדור במשחק הפוליטי של הקואליציה, ועתיד לשלם את מלוא המחיר של הכישלון המדיני. כבר כעת קמים שרי הרקק ומתנערים מאחריות, וזורקים את חיציהם המורעלים עליו ועל צה"ל "שלא מנצח", ובעיקר שלא מספק את רצונם להמשיך את המלחמה הפוליטית בכל מחיר.

המנוף של הרמטכ"ל על הדרג המדיני

"המחווה" של הרמטכ"ל לדרג הפוליטי הסתיימה. הנקודה ממנה אין לרמטכ"ל אפשרות להתעלם מהמציאות כבר כאן והוא נדרש להתנגש מול הדרג הפוליטי צמא המלחמה והמנותק, ולהעמיד בתוקף את הדרישה להפסיק את המלחמה ולהגיע להסדר או, שיתנו לו פקודה מפורשת המשנה את מטרות המלחמה - לכבוש את עזה ולהקים ממשל צבאי ובכך לקחת גם את האחריות לגזור את דינם של החטופים. ובכך לקבע את המחיר הכבר מאוד שישראל תצטרך לשלם לעוד הרבה מאוד שנים.

האמת היא שאייל זמיר נמצא בנקודה מאוד חזקה מבחינתו. הוא נבחר על ידי הממשלה הזאת כאיש שבא "לעשות תיקון". הוא סיפק לדרג המדיני את הארכת המלחמה שביקש וסחט את הלימון הצבאי עוד קצת כדי להפעיל עוד לחץ על חמאס. הוא הביא להישג גדול באיראן, והוא צריך כרגע החלטה. המצב הוא שנתניהו חלש בסקרים וסמוטריץ' לוחץ על ראש הממשלה. זו לא בעיה שלו, והוא, בניגוד להרצי הלוי שסבל מהאחריות הישירה לאסון 7 באוקטובר, כן יכול להפוך שולחן בלי חשבון ולא חייב להמשיך את  מלחמת השווא. אם מישהו משתוקק לפטרו - בבקשה. למעשה, אין טוב מאשר לצאת לציבור ולהסביר שמי שנכשל בעצם זאת הממשלה ולא הצבא, ומי שבסוף ישלם את מחיר הכישלון זה כל עם ישראל. הבעיה היא של נתניהו, בין אם הוא טעה במינוי או שדרכו נכשלה אחרי ששני רמטכ"לים אומרים לו את אותו דבר. אומנם שאלת המחיר הכולל של פיטורים אפשריים לא מטרידה את נתניהו, אבל במשבר שבו אנו נמצאים החלטה כזאת עלולה לפרק את הצבא, שמצוי בבעיות גדולות כולל של מוטיבציה לשירות של קצינים רבים.

כעת, נראה כי לא רק שלא ניתן לשחזר את התרגיל שעשה נתניהו במרץ כאשר הפר את העסקה, אלא שגם האפשרות לעשות עסקה אחת שלמה של הפסקת מלחמה והחזרת כל החטופים כבר מאוחרת מדי, בעיקר משום שחמאס כבר "על הסוס" למדינה פלסטינית. ואם תוכרז, הרי שהוא ניצח את המלחמה בגדול וישראל הגישה לו את הניצחון המדיני על מגש של כסף.

גם ההצגה של וויטקוף, שביקר כמה דקות באתר חלוקת מזון וקבע שאין הרעבה, לא באמת ישכנע אף אחד בעולם ולא יוריד מסדר היום את המהלך העולמי להכרה במדינה הפלסטינית בחודש הבא. לכן, לישראל יש עוד אפשרות אחת, כדור אחרון בקנה, והוא היוזמה המצרית. זו עסקה מדינית שיכולה גם לשחרר את החטופים וגם לדחוק את חמאס משליטה בעזה. הסיכוי שנתניהו במצבו ילך עליה ויסתכן בבחירות מיידיות נמוך מאוד. אולי בכל זאת טראמפ יתעורר ויעשה את מעשה טראמפ, ויכפה את סיום המלחמה.