הנשק הסודי של חמאס במשא ומתן הוא הזמן. אסור לתת לו עוד דקה נוספת

ישראל ניצבת בצומת גורלי, בין חיי בני הערובה שנותרו בשבי לבין עתידה של האומה כולה. זהו רגע שבו ליבה של המדינה פועם בכאב, וראשה נדרש להכרעה אסטרטגית שתעצב את חיינו לשנים ארוכות.

האם להמשיך ולחתור לעסקת שחרור נוספת עם חמאס – או להמשיך בלחץ הצבאי עד שהארגון יובס? השאלה אינה טקטית בלבד; היא נוגעת בליבה של הזהות הישראלית, ומאלצת את המדינה לשקול בין ערבות הדדית לאזרחיה לבין הצורך הקיומי להבטיח את עתידה.

מן הצד האחד נמצאים אלה הסבורים שעכשיו הוא הרגע להדק את הלחץ ולכפות על חמאס ויתורים. עשרים בני ערובה חיים וגופותיהם של 28 נוספים עדיין מצויים ברצועה. לאחר כמעט שנתיים של פעילות צבאית (לא רציפה), חמאס נתון במצוקה הולכת וגוברת, ותומכי קו זה סבורים שישראל חייבת שלא להרפות - ורק לחץ בלתי מתפשר יוביל לשחרור הנותרים בלי לשלם מחיר שיחזק את חמאס ויבסס את שלטונו.

מן הצד השני ניצבים התומכים בעסקת ביניים נוספת, בדומה לאלו שנוסו קודם לכן השנה. בהצעה האחרונה דובר על שחרור של כעשרה בני ערובה בתמורה ל-60 ימי הפסקת אש, נסיגות משמעותיות של צה"ל, שחרור אסירים בכירים פלסטינים, הכנסת סיוע הומניטרי נרחב, ערובות בין-לאומיות ודיונים בשיקום הרצועה (ועוד...). עסקה זו לא התממשה בסופו של דבר, אך חשפה את עוצמתה של הדילמה הישראלית.

התנגשות ערכים

בלב הוויכוח ניצבים שני ערכים מושרשים: מחד, הערבות ההדדית שהיא נשמת אפה של מדינת ישראל. העם הזה קם מתוך הבטחה שלא יותיר איש מאחור, גם אם מדובר באחד או שניים. אולם, מול אותה חובה מוסרית ניצבת חובה אחרת - להבטיח שמאות אלפים לא ייאלצו עוד לשוב אל מרתפי המקלטים ואל הפחד הקיומי.

זו החובה הבלתי מתפשרת להשיב כל בן ערובה לביתו, והחובה הלא-פחות מחייבת להבטיח שמראות 7 באוקטובר לא יחזרו לעולם. אין מדובר בדיון מופשט - אלא בעימות בין ערבות הדדית למעטים לבין ביטחון אסטרטגי לרבים.

כמי שכיהן כראש הצוות המקצועי של המשא ומתן ב-2023–2024, צפיתי את הרגע הזה. מלכתחילה היה ברור שהאחרונים מבין בני הערובה יהיו הקשים ביותר לשחרור, ושמחירם יהיה הגבוה ביותר. עבור חמאס הם תמיד היו הקלף האחרון - אמצעי ההישרדות האולטימטיבי. לכן בעיניי, "עסקה טובה" הייתה כזו שהבטיחה שסיכויי החטוף האחרון להשתחרר יהיו דומים לחטוף שאמור להשתחרר זה עתה. הדבר חייב לחץ מתמיד על חמאס ושימור מנופי ההשפעה של ישראל בכל החזיתות. בלעדיהם, מחיר השחרור היה מטפס לרמות בלתי נסבלות.

עסקת ינואר–פברואר: חרב פיפיות

העסקה האחרונה, שנחתמה בינואר 2025, ממחישה היטב את הדילמה. 25 בני ערובה חיים שוחררו, בתמורה ל-45 ימי הפסקת אש ולשחרור יותר מ-1,500 אסירים פלסטינים. בחברה הישראלית ועבור משפחות החטופים הייתה זו הקלה שאין לתאר. אך מבחינה אסטרטגית – המחירים היו כבדים.

כל הפסקת אש היא הנשמה מלאכותית עבור חמאס. היא מאפשרת לו להתאושש, לאסוף מחדש את שורותיו, ולהפוך את שדות הקרב למעבדות לייצור מוות – מטענים קטלניים שנזרעים מתחת לרגלי לוחמינו.

היא מעניקה לחמאס זמן להתארגן מחדש, לגייס כוחות ולשקם את שלטונו. היא מאפשרת לו לגייס כספים, לחדש את שליטתו ברחוב ולהפוך נפלים של פצצות למטעני-צד - נשק שהסב אבדות קשות לחיילי צה"ל בהמשך. שחרור האסירים מבתי הכלא חיזק את הנהגת חמאס, ובעיקר ביהודה ושומרון, שם חתר הארגון להצית חזית נוספת. מבחינה פוליטית, חמאס הציג עצמו כמי שמסוגל להביא תוצאות בשטח - והאפיל אפילו על הרשות הפלסטינית בפופולריות.

כל אלה אינם תופעות לוואי של העסקה - אלא לב ליבה של אסטרטגיית חמאס. כל עסקת ביניים מחזקת את עמידותו הצבאית, משדרגת את הלגיטימציה שלו, ומעלה את מחיר כל עסקה עתידית. הרווחים ההומניטריים המידיים מול הביקורת הבין-לאומית נרכשים במחיר כבד לביטחונה של ישראל ולחיי חייליה.

המשחק הארוך של חמאס: זמן הוא נשק

עם קריסת המשא ומתן, החל ממרץ 2025, ישראל נכנסה למערכה ממושכת לשם השבת המנופים שאיבדה בהפסקת האש הארוכה. מנגד, חישוביו של חמאס היו פשוטים, אך ציניים:

1. ישראל תהסס להפעיל כוח צבאי הרסני "על-מלא".
2. ישראל תימנע מצעדים שעלולים לסכן את חיי בני הערובה.
3. ישראל תמיד תשאיר פתח למשא ומתן.

עבור חמאס, משמעות הדבר הייתה אחת: הזמן - המשאב היקר ביותר במזרח התיכון - עומד לצידו. ככל שנמשכה הלחימה, כך גבר הלחץ הבין-לאומי על ישראל. זיכרון 7 באוקטובר הלך ודעך, בעוד תמונות הסבל מעזה שטפו את כלי התקשורת. במציאות זו מצא חמאס דרך להציג עצמו כרשות מנהלית לגיטימית ולא כארגון טרור המסתתר מאחורי אזרחים.

זו לא הייתה גישה מאולתרת - אלא אסטרטגיה מכוונת: לשמר את כוחות הנוח'בה במנהרות, לנצל את זהירות ישראל, ולהמתין עד שמאזן הכוחות יתהפך. כל יום שעבר הפחית את מנופי הלחץ של ישראל והעלה את מחיר השחרור הבא.

באופן אירוני, דווקא בימים אלה, כאשר סוף סוף נפתח בפנינו "חלון השבירה", החזרנו את הגלגל לאחור והבאנו את חמאס לשעת מצוקה. הקושי שמדינת ישראל חווה מבית ומבחוץ הוא קשה מנשוא. לדעתי, זו שעת מבחן לאומית של כוח רצון והתמדה.

מדוע עסקאות ביניים היו נחוצות

למרות הסיכונים, תמכתי בעסקאות הביניים הראשונות. בעסקאות הקודמות סדר העדיפויות היה ברור. מול עינינו עמדו הילדים הקטנים, הנשים והקשישים - אלה שגופם חלש ושעונם קצוב. ידענו שעלינו להוציאם משם, גם במחיר כבד. אבל תמיד היה ברור: המחיר הבא יהיה יקר בהרבה.

כל חיים שנשמרו היו בעלי ערך. אולם, ידעתי כי כל עסקה כזו מחלישה את תנופת ישראל, גובה מחיר גבוה יותר מחייליה, ומחזקת את חמאס לסבב הבא. ברקע לדברים ממשל ביידן ומדיניותו המזגזגת הערים קשיים רבים על ממשלת ישראל ופגע קשות בסיכויים של עסקת חטופים לצאת לפועל. אלמלא כניסתו של ממשל טראמפ לבית הלבן מצבנו היום היה בכי רע.

ההקשר הפוליטי הוסיף מורכבות. השסעים הפנימיים בישראל החלישו את עמדת המיקוח, בעוד תנועות איסלאמיות רדיקליות ברחבי העולם העצימו את הלחץ על ממשלות במערב. במיוחד באירופה, הפגנות המוניות עיוותו את תמונת המציאות, ורבים שכחו כיצד החלה המלחמה ומי תקף. מכונת התעמולה של חמאס פעלה שעות נוספות כדי לטשטש את 7 באוקטובר ולהציג את ישראל כתוקפן.

מטרת המלחמה האמיתית

בנקודת הזמן הנוכחית, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עסקת ביניים נוספת. המחיר הפך גבוה מדי, והנזק האסטרטגי עמוק מדי. בהפעלת הכוח, ישראל חייבת לבחור בדינמיות ולא בסטגנציה, ולהתמקד במטרה של פירוק יכולותיו של חמאס כאמצעי לשחרור החטופים.

יש להבהיר מהי המלחמה הזאת - ומה איננה. ישראל אינה נלחמת באידיאולוגיה של חמאס. אידיאולוגיה זו, שמקורה באחים המוסלמים, מושרשת באזור מזה דורות. ישראל גם אינה נלחמת בנוער העזתי שמצטרף לשורות החמאס - גילו החציוני עומד על 18–19 שנים בלבד, וניתן לגייסו ולאמנו בקלות. מחבלים בעזה יש ויהיו תמיד בשפע. אלו מציאויות שלא ניתן להשמיד בכוח הזרוע, לא בטווח הזמן הקרוב והבינוני.

מה שישראל חייבת להשמיד הן את היכולות של חמאס: המנהרות, מאגרי הרקטות, כלי הנשק ותשתיות הפיקוד. המטרה היא לשלול מחמאס את כל הכלים המאיימים על ישראל, להכריח אותו לעלות מעל פני הקרקע, ולהותיר אותו חסר אונים מול הרצון לגרור את ישראל חזרה לסיוט של טילים ומקלטים.

בואו נדמיין לרגע את היום שאחרי: חמאס יורה רקטה אחת, פעם בשבוע, לעבר העוטף (שום דבר יומרני מדי). מה נעשה אז? נגייס בחזרה את כולם? אם תשתיותיו לא יפורקו עכשיו, שיגור בודד יחזיר מאות אלפים כהרף עין לחיים הנמדדים ב-15 שניות - הזמן להגיע למקלט. ישראל אינה יכולה להרשות לחיים כאלה לחזור.

להשיב את עזה לשנות ה-90

כאשר שירתתי כלוחם צעיר בשב"כ בעזה בשנות התשעים, כל אקדח בידי האויב נתפס כאילו היה טיל בליסטי. האחריות הביטחונית הייתה טוטאלית. זו רמת הדריכות, תפיסת גירוד תחתית החבית של הטרור, שאומצה אז - וזו הרמה שעל ישראל להשיב כיום.

המטרה איננה לחסל כל מחבל או להשתיק כל קיצוני. המטרה היא להבטיח שחמאס יישאר ללא היכולות המסוכנות ביותר שלו, וייוותר חשוף וחסר כלים מתקדמים כאשר יקום וינער את האבק. רק כך תוכל ישראל להבטיח לאזרחיה ש-7 באוקטובר לא יחזור לעולם.

המערכה הנוכחית חייבת להשאיר את עזה קרובה יותר למציאות של שנות התשעים מאשר לסיוט שאחרי 7 באוקטובר. עליה לשקם את ההרתעה, להשיב את חופש הפעולה של ישראל, ולהבטיח שאם חמאס יבקש עימות נוסף – הוא ינהל אותו במקלות ואבנים בלבד.

סיכום

הוויכוח על בני הערובה איננו חדש, והוא לא ייעלם לעולם. האתוס הישראלי מחייב שלא להפקיר אף שבוי. אך אותו אתוס מחייב גם להבטיח שאזרחי המדינה לא ימצאו עצמם שוב מול טבח בקנה מידה של 7 באוקטובר.

בצומת הזה ישראל נדרשת לאמת כואבת: עסקת ביניים נוספת עלולה לחזק את חמאס יותר משהיא מצילה חיים. לפיכך, המלחמה חייבת להתמקד בפירוק יכולותיו של חמאס אחת ולתמיד. זהו הרגע האחרון שבו עלינו לומר בקול ברור: לא עוד חמאס של טילים ומנהרות. לא עוד חמאס שיכול להחזיר אותנו למציאות של 15 שניות למקלט. אם ירצה להרים יד בעתיד - שיידע כי בידו לא נותר אלא מקל ואבן. רק כך נוכל להבטיח לאזרחי ישראל, ולעצמנו, ש-7 באוקטובר לעולם לא יחזור.

רק כך תוכל ישראל לכבד את זכר הנופלים, להחזיר חטופים, להגן על אזרחיה ולהבטיח את עתידה.

>>> אייל ציר כהן הוא בכיר לשעבר בקהילת המודיעין של ישראל. שימש כראש הצוות המקצועי במשא ומתן להשבת חטופים במלחמת עזה בשנים 2023–2024. כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)