הג'יהאדיסטים לומדים מכישלונות - והמערב נרדם בשמירה

כמעט עשור לאחר שדאעש זעזע את העולם עם הקמת ח'ליפות אכזרית בסוריה ובעיראק, מקבלי ההחלטות בעולם כבר המשיכו הלאה. אור הזרקורים הגלובלי הופנה ליריבויות בין מעצמות, לרגולציה של בינה מלאכותית ולמלחמות באוקראינה ובעזה. אך בצללים, הטרור הג’יהאדיסטי משנה צורה – והמערב הולך ומאבד קשר לשטח.

הטבח באולם הקרוקוס סיטי בהיכל הקונצרטים במוסקווה בחודש מרץ 2024, שיוחס לדאעש-ח’וראסאן, גבה את חייהם של 145 בני אדם – אחד הפיגועים הקטלניים בשנים האחרונות. באפגניסטן, שליטת הטליבאן נחלשת בעוד דאעש מגביר פיגועים נגד מיעוטים שיעים ומטרות זרות. באפריקה שמדרום לסהרה, התקוממויות ג’יהאדיסטיות משתלטות על שטחים בסאהל ובקרן אפריקה תוך ניצול מדינות כושלות. ובאירופה, שוב מתרבות אזהרות שירותי הביטחון מפני "זאבים בודדים" המושפעים ממלחמת עזה, טיקטוק ופלטפורמות מוצפנות.

האידיאולוגיה לא נעלמה. היא פשוט לבשה צורה חדשה, וכעת היא שבה וצוברת תאוצה.

דאעש בעידן הדיגיטלי

ההתעוררות המחודשת הזו לא אמורה להפתיע אותנו. כבר בשנת 2019 טענתי כי הג'יני הג'יהאדיסטי לא הוחזר לבקבוק – הוא רק שינה צורה. בשנת 2025, השד הזה חוזר להסתובב: מבוזר יותר, קשה יותר לזיהוי – ואולי אף מסוכן יותר.

אנחנו חייבים לעבור מגישת "שיבוש זמני" לאסטרטגיה כוללת, מניעתית ומותאמת למציאות האיום של ימינו. האסטרטגיה הזו חייבת להתבסס על שישה עמודי תווך משלימים: חינוך, חקיקה, מודיעין, אכיפה, הרתעה והגנה.

האקוסיסטם הג’יהאדיסטי של היום כבר אינו מרוכז בא-ראקה או מוסול. מדובר ברשת מבוזרת של תאים, אידיאולוגים ויחידים רדיקלים. מה שמחבר ביניהם זו לא היררכיה – אלא דוקטרינה משותפת של מרד תמידי.

בסוריה, דאעש שב ונבנה מחדש במחוזות דיר א-זור וחסכה, שם שלטון רופף, מתחים שבטיים ומחנות כליאה נטושים יוצרים סביבה מתירנית לפעולה. בשנה האחרונה, פעילי הארגון ביצעו התנקשויות ממוקדות, מטעני חבלה ומארבים נגד כוחות כורדיים – תוך המשך תעמולה ברשתות מוצפנות בשטח סוריה. האשליה של "פוסט-דאעש" מתפוגגת – ומפנה את מקומה לאיום גמיש ומורד, המזכיר את ימי הראשית של הארגון לפני עשור.

הטבח האחרון באזרחים דרוזים בדרום סוריה הוא תזכורת מזעזעת נוספת לכך שאידיאולוגיה ג’יהאדיסטית ממשיכה להניע אלימות המונית נגד מיעוטים פגיעים. בין אם מדובר בשאריות דאעש, במיליציות רדיקליות או בגורמים מנצלי כאוס – התוצאה זהה: טבח מכוון שנועד לזרוע טרור, פילוג וחוסר יציבות. שתיקת המערב – או עייפותו – לנוכח מעשי זוועה כאלה לא רק מאפשרת מתקפות עתידיות, אלא גם שוחקת את הלגיטימציה המוסרית ואת ההשפעה האסטרטגית שלו. לוחמה בטרור חייבת לכלול גם הגנה על קהילות בסיכון – לא רק מרדף אחר מפגעים.

דאעש התגלגל מגוף טריטוריאלי לאיום טרנס-לאומי דל-חתימה. הוא עדיין "שולט" במרחב הדיגיטלי. התעמולה שלו נותרה אפקטיבית. פעיליו פועלים בג’ונגלים באפריקה, במרתפים בקאבול ובפרברים בצרפת. גיוס, תיאום והקצנה עברו לערוצים מוצפנים כמו טלגרם, דיסקורד ואפילו שרתי משחקים.

חשוב לא פחות – הג’יהאדיסטים לומדים מכישלונות. המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר על ישראל הזכירה לעולם שתפיסות ביטחוניות עלולות לקרוס בן רגע – ושגם מערך גבולות מתקדם עלול להיפרץ אם יש הפתעה אסטרטגית בצידו השני. במובנים מסוימים, חמאס אימץ את שיטות הפעולה של דאעש ואל-קאעידה – תיאום, עוצמה תקשורתית, אידיאולוגיה קנאית ותזמון מחושב.

להניח שהטרור הג’יהאדיסטי שייך לעבר – זו אשליה מסוכנת. במקום תגובתיות, עלינו להציע מסגרת אסטרטגית מודרנית ורב-ממדית. להלן ששת ממדי הפעולה הקריטיים:

חינוך – להכות באידיאולוגיה

טרור מתחיל ברעיונות – הרבה לפני שהוא מגיע למטען חבלה. חובה להשקיע בקמפיינים נגדיים שיחשפו את השקרים שבתעמולת הג'יהאד, הן בשטחי סכסוך והן ברשתות.

בצפון מזרח סוריה, דור צעיר במחנות כליאה – רבים מהם ילדי לוחמים – גדל ללא חינוך, שלטון או תקווה. החללים האלו לא נשארים ריקים. גם באירופה ובמזרח התיכון, קהילות מודרות ממשיכות להיות פגיעות להקצנה דרך טיקטוק, אפליקציות אנונימיות ושרתים סגורים.

צריך לתת כוח לרשויות מקומיות ולחברה האזרחית לפתח תוכניות מנע – במיוחד עבור נוער פליטים, קבוצות סוניות מוחלשות וקבוצות מיעוט כמו הדרוזים שהפכו יעד לפיגועים.

בתי כלא הם גם זירה קריטית – או חממה להקצנה, או מוקד לשיקום. הבחירה בידינו.

חקיקה – לסגור את הפערים

האבולוציה של הג’יהאדיזם הקדימה את החוק. מדינות רבות עדיין חסרות כלים משפטיים להעמיד לדין לוחמים זרים, מסיתים ברשת או תומכים לוגיסטיים.

חוזרים מסוריה ממשיכים לנוע חופשי ברחובות מערביים, למרות קשריהם הישירים עם מוסדות דאעש. אחרים, כולל נשים וילדים, נשארים במצב חוקי לא ברור. נדרשת חקיקה אחידה שמגדירה שותפות לארגוני טרור, מרחיבה את תחולת התמיכה החומרית ומצמצמת את הפער בין אידיאולוגיה לפעולה.

זוועות כמו הטבח בדרוזים חייבות להפעיל מנגנונים אוטומטיים של אחריות פלילית – מקומית או בין-לאומית. גם לפלטפורמות הדיגיטליות נדרש מבנה אחריות ברור. יש לעגן בחוק את החובה להסיר תוכן טרוריסטי, ולא להסתפק בקריאות מוסריות אחרי פיגוע.

מודיעין – לזהות לפני הפיצוץ

המודיעין חייב להתפתח עם האויב. ג'יהאדיסטים לא מתכנסים עוד בדירות מסתור – אלא בערוצי דיסקורד, קבוצות מוצפנות וסלנגים מולטי-לשוניים.

נדרשת השקעה בבינה מלאכותית לזיהוי חריגים, ניתוח דיאלקטים בערבית ומיפוי רשתות מבוזרות. גם הרצח בדרוזים וגם ההכנות ל-7 באוקטובר עברו מתחת לרדאר הדיגיטלי המסורתי.

יש לחזק יכולות מודיעין אזוריות, במיוחד במרחבים כאוטיים כמו סוריה. שיתופי פעולה עם שחקנים מקומיים, שימוש במודיעין גלוי (OSINT) ושילוב הבנה תרבותית הם חיוניים. שיתוף פעולה בין-לאומי אינו בגדר מותרות, אלא הכרח מבצעי.

אכיפה – לאחד גבולות, מערכות ומשאבים

אכיפה לא מסתיימת בזיהוי – היא מחייבת שילוב בין משטרה, הגירה, סייבר ומודיעין תחת פיקוד ברור.

צפון-מזרח סוריה הפכה לחור שחור של צדק. הכוחות הכורדיים לא יכולים לשמור לעד על עשרות אלפי עצורים. הקהילה הבין-לאומית חייבת לקחת אחריות – או לספוג את גל הבריחה הבא.

באירופה מורגשת שוב עייפות ממאבק בטרור, למרות האיומים המחודשים מאז 7 באוקטובר. יש להחזיר משאבים, כוח אדם וגיבוי פוליטי למערכות האכיפה.

שיתופי פעולה בין-מדינתיים – במעצרים, הסגרות ומשפטים – הם הדרך היחידה להקדים את האיום המתפזר.

הרתעה – להעניש את המסייעים

טרוריסטים אינם פועלים לבד. יש מאחוריהם מממנים, מסיתים, מטיפים ומסייעים שותקים. יש להתייחס לתמיכה כאל שותפות.

ברוסיה, לאחר פיגוע מוסקווה, נעצרו עשרות חשודים בסיוע. גם מדינות דמוקרטיות חייבות לפעול, אך תוך פיקוח משפטי. המסר צריך להיות חד: גם שתיקה מהצד תיתקל במחיר. היעדר תגובה למעשי זוועה – כמו בטבח בדרוזים – משדר מסר הפוך: חולשה. וזה פוגע בהרתעה.

גם הפלטפורמות הדיגיטליות צריכות להירתע – לא רק "לשתף פעולה". הפרות חוזרות של כללי תוכן טרוריסטי צריכות להוביל לקנסות, השעיות ולחץ משפטי. אי אפשר להסתפק בבקשות מנומסות.

הגנה – לחשוב מחדש על מה מגינים

כאשר הכול נכשל, ההגנה היא קו החזית האחרון. אבל צריך לחשוב מחדש על מה מגינים – ואיך.

7 באוקטובר הוכיח שגם גבול מצויד במצלמות, סנסורים וחומות יכול להיפרץ על ידי אויב עם תעוזה והפתעה. לכן הגנה צריכה להיות דינמית, רב-שכבתית ומבוססת סימולציות קבועות.

לא רק נמלי תעופה הם יעד – אלא גם בתי כנסת, כפרים של מיעוטים, מסגדים, בתי ספר, קונצרטים ובנייני עירייה. יש לשלב יעדים רכים בתכנון ההגנה הלאומי. הגנה צריכה לשים את האדם במרכז – לא רק את הסמל. מיעוטים במוקדי סכסוך – כמו היזידים, הכורדים והדרוזים – צריכים להיכלל בתוכניות ההגנה הבין-לאומיות.

אופק אסטרטגי

הטרור לא נעלם – הוא משנה צורה ומתפשט. מאפריקה דרך אסיה ועד המערב, קבוצות ג’יהאדיסטיות אינן נעלמות – אלא מחשבות מסלול מחדש. הפיגוע הבא יתבסס על חולשות שלא טופלו, לא על תסריטים מוכרים. המערב לא יכול להרשות לעצמו לבלבל בין הישגים טקטיים לסגירת מעגל אסטרטגי.

אסטרטגיה בת שישה ממדים – חינוך, חקיקה, מודיעין, אכיפה, הרתעה והגנה – אינה בחירה. היא הכרח. עלינו לפעול לא מתוך פחד – אלא מתוך ראייה אסטרטגית. הג'יני הג'יהאדיסטי לא נעלם. הבחירה אם לרסנו, או ממנו להתעלם שוב, בידינו.

>>> אייל ציר כהן הוא בכיר לשעבר בקהילת המודיעין של ישראל. שימש כראש צוות המשא ומתן להשבת חטופים במלחמת עזה בשנים 2023–2024. כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מחבר המסמך "Pushing the Jihadist Genie Back into the Bottle" (ברוקינגס, 2019)