הייתי בן שלוש עשרה ביום העצמאות ההוא, רעננה הייתה עיר קטנה שבה כולם הכירו את כולם. שיחקתי כדורגל בקבוצה העירונית ובסתר כתבתי שירים. הייתי מאוהב בנערה מהכיתה וקבענו שניפגש בערב החגיגי לאורו של ירי הזיקוקים המסורתי. כל היום חיכיתי לרגע הזה. בכל זאת, נשיקה ראשונה זה אירוע מרגש. על הבמה המתופף נתן את הקצב, גידי גוב עמד לעלות והחברים שלי ואני הסתובבנו בין האנשים בקהל - כשלפתע פניה הופיעו מתוך ההמון ולצידה נער מבית ספר אחר. קפאתי במקום כשהם התנשקו והלב שלי נשבר בפעם הראשונה.
מה יהיה זיכרון הילדות של בני ה-13 של היום כשיביטו לאחור בעוד כמה שנים אל יום העצמאות הזה, אל הימים הנוראיים האלה שבהם השמש שזרחה בבוקר ההוא מסרבת לשקוע, לטבוע, לתת לנו הזדמנות לזרוח אל יום חדש. ואיך תיראה ישראל בעוד 20 או 30 שנה? האם נצליח לחבר מחדש את שברי הלב שהתנפץ לכל עבר ב-7 באוקטובר? זה תלוי רק בנו.
השנה נפלה בחלקי הזכות להנחות את טקס המשואות יחד עם מגי טביבי המקסימה והמוכשרת. זאת לא תהיה חגיגה: לעץ כרות ייקח שנים לצמוח שוב, לכולנו. אבל אני מרגיש שיש לי תפקיד, להיות שליח של התקווה, של שדות החיטה בבארי שמחכים לגשם שישטוף, שנתחיל מחדש אחרי הסוף. רוב הנתיבים חסומים, צריך לסלול דרכים חדשות, לתפור את הפיסות הקרועות, להבין שאם לא נתחבר, השרשרת האנושית תיקרע.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אל המסע הזה להר הרצל יצאתי עם מטען כבד. לקחתי איתי לשם את פני החטופות והחטופים שעדיין בשבי חמאס בעזה. בין שורות הפרוטוקול הרשמי, ראיתי גם את העיניים של דורון כץ-אשר שנחטפה וחזרה הביתה עם שתי בנותיה הקטנות, בזמן שהיא מקריאה לי את מכתבי הפרידה שכתבה בעזה. חשבתי על אמילי הנד המתוקה בת ה-9 ששרדה לבדה את השבי, על המחבוא שבנתה לעצמה מתחת לשולחן בסלון כשנפגשנו, כשדיברה בשקט מפחד מחבלים. שני הכלבים הקטנים שלה, באהבתם, החזירו לה את הביטחון והאמון בבני אדם והיא יצאה מהמחבוא.
את טקס המשואות ליוו הקולות, ההודעות והלחישות האחרונות של החברים והחברות שלי בעוטף שזעקו אליי באותו בוקר "הצילו!" עד שנרצחו באכזריות. הצעקה והשקט שאחריו יהדהדו בי כנראה לנצח, כפי שקרה גם בטקס. שמעתי שוב ושוב את הטלפון המנותק באותו בוקר, וראיתי את סימני הירי על המיטה בממ"ד של בני משפחת זוהר בנחל עוז, שם אותרו מחובקים וירויים תכלת, קשת, האימא יסמין והאבא יניב שהיה גם חבר שלי. הבטתי סביב וראיתו את תמונתו של עידו חוברה מקיבוץ סופה, שהתנדב לכיתת הכוננות למרות שבכלל לא היה לו נשק והציל עם חבריו את אישתו ושלושת ילדיו הקטנים ואת הקיבוץ כולו.
נשאתי ואני עדיין נושא איתי את גילויי הגבורה הבלתי נתפסים של ניצולי הטבח, תושבי העוטף והדרום ומסיבת הנובה בבוקר ההוא, את הפליטים שנעקרו מבתיהם, את אומץ הלב של הלוחמים והלוחמות שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נמשיך לחיות כאן, את כאב המשפחות השכולות. הצדעתי לאלה שממשיכים להילחם גם היום בחזית ובעורף. לקחתי את החיוך של ישראל מאיר מדמוני, ילד מדהים בן 13 משדרות, שחווה קשיים בדיבור בשל הטראומה, אבל ממשיך איכשהו לשיר. גם רוני דניאל ז"ל היה איתי בליבי, עם ג'ינס, סנדלים, סיגריה וקריצה.
כמעט שבעה חודשים מאז השבת השחורה וביום העצמאות ה-76, מדינת ישראל שלנו ברגע הקשה ביותר שלה מאז קום המדינה. אנחנו העקבות שנותרו בחול אחרי שהסערה הכתה בחוף. רצחו ואנסו וחטפו אותנו, הופקרנו לגורלנו, נפלנו אל התהום, הוטחנו אל הריצפה בכוח יחד עם הדגל שהוכתם בדם. יום אחד נקום שוב חזרה על הרגליים, נעמוד נגד הרוח ונניף אותו מחדש. אסור לנו לוותר על התקווה שעוד יהיה כאן טוב יותר. שנהיה חזקים וטובים וראויים יותר. אור לעצמנו, אחר כך לעולם כולו.
יום העצמאות השנה הוא קריאה לעצמאות, קריאה להתפכחות, להתעוררות. אם לא נבין שאנחנו חייבים לחיות יחד לא נחיה כאן בכלל. כוחנו לא בטנקים ובמטוסים, אלא ברוח האחדות של מי שנלחמים יחד בתוכם. פגשתי חלק ממקבלי המשואות - כמה עוצמה טמונה בהם, כמה השראה ואור של קבוצה יוצאת דופן שנלחמת בחושך שמקיף.
המצלמות נדלקו והבמה הגדולה חיכתה לבואנו, עשיתי את הדרך מאחורי הקלעים אל מקום הכניסה שנקבע. עמדתי לבדי בחליפה מהודרת, מביט בגאווה על המשיאים שנבחרו - ואז זה היכה. צעקות משפחות החטופים שהפגינו בכניסה להר הרצל, 200 מטר ממני. זועקים, מתחננים שמישהו יקשיב להם, כדי שיקיריהם יחולצו מהשבי. זה היה מטלטל, מבלבל. חלקם חברים טובים שלי, חלק ממני. הפער היה בלתי נסבל, מאבק בין ייאוש ותקווה ואני לכוד באמצע, מנסה לנשום.
מיהרתי חזרה לחדר, לא ידעתי איך - ומי -אצא ממנו שוב. אחד מאנשי ההפקה נכנס לנסות להרגיע וסיפר על עזרא יכין, בן 96, שהתגייס ללח"י בגיל 15 שנפצע ִּבקרבות מלחמת השחרור, וממשיך להתנדב למילואים ומשיא משואה. אתה כאן בשביל כולם, הוא אמר, בשביל עזרא, בשביל הנכדים והנכדות שלו, ובשביל להשמיע את הקול של משפחות החטופים והשורדים, אנחנו חייבים להמשיך את הדרך.
וכדי שנוכל להתחיל את התקומה המחודשת, משהו אחד חייב לקרות - עד שכל החטופים לא יחזרו הביתה, כולנו מתהלכים כאן עם אות קין על המצח - כולנו אשמים. כל עוד הם לא יוצאים לעצמאות, יום העצמאות שלנו לעולם לא יהיה שלם, אסור לנו לוותר עליהם ועלינו. הם יהיו הבשורה, התיקון שלנו.