עבר קצת יותר משבוע מתחילת ההתקפה של צה"ל וכניסתו לעובי המטרופולין של עזה ברצועה. ניתן לציין בשלב זה שהדמוניזציה הגדולה שנעשתה לחמאס מצד אחד ומאידך ההפחדה על אי-כשירותו של צה"ל לתמרן, הוכחו כלא נכונים וכדברי תבהלה זורעי אימה ופחד של האלוף בריק רודף הכותרות, והתייעצויותיו עימו של ראש הממשלה - היו לא אחראיים ודרבנו מציאות של פחד וחוסר מנהיגות.
ישראל במלחמה - סיקור N12
- היום ה-35 למלחמה | עדכונים שוטפים
- בדרך למטרה: 10 הערות על הלחימה בעזה
- הקאמבק של צה"ל הוא חסר תקדים
- אם ישראל לא תחליט בעצמה, יעשו את זה בשבילנו
חמאס, מתברר, אינו צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. אומנם הוא הכין את השטח בקפידה כבר עשור או יותר, והצליח להפתיע אותנו בהתקפה שתוצאותיה מהחמורות ביותר שידענו בעיקר בשל מחדל המוכנות שלנו. אך ברגע שצה"ל חזר לעצמו והחל לפעול בצורה מאורגנת ונחושה, גם בהגנה והדיפת המתקפה וגם בהתקפה לתוך עזה - הדברים חזרו לעצמם.
לחמאס נפל האסימון
צה״ל המתמרן ממצה היטב את חיבור המודיעין המעולה, את יכולות האש המדויקות, את התקשוב המורכב ואת השילוביות ההרמונית בלחימה - יכולות שנבנו בשנים האחרונות בדיוק בשביל לייצר עליונות השמדה במצבים מורכבים כאלה. יחס הפגיעה במחבלים אחרי המחיר הקשה של טבילת האש אינו בר השוואה. הנחישות של החיילים והמפקדים בשמיים, אלוף הפיקוד והרמטכ"ל מנהלים את הלחימה ביד רמה, שר הביטחון יואב גלנט מקנה לפיקוד ביטחון רב, והשר גנץ נותן מנהיגות ושקט פעולה לכל המערכת.
ההגנה של חמאס לעומת זאת נחלשת. ברגע שפני הדברים השתבשו והם לא פועלים לפי התוכנית שלהם לפגוע בתמרון של צה"ל ששינה את המטרה ואת כל תוכניותיו בהתאם, בכל יום שעובר על אף שהם מגיחים לפרקי זמן קצרים להילחם, הם בוחרים לצמצם את מגע הלחימה עם צה"ל - ועוברים להישרדות והסתתרות. זאת, כאשר האסימון אצלם נופל כי קיומם הינו על זמן שאול, והאופוריה של סינוואר מתחילה להתפכח לנוכח הנקבע הנגלית לעין שהביא על עצמו.
מבחינה טקטית, חמאס בנה על ארבעה ממדי לחימה: השטח הבנוי העלי והאופקי, שטחי השמדה מתוכננים מראש, וממד התת-קרקע שבו יוכל לתמרן מבלי להיפגע מהאוויר. ברגע שצה"ל הסיר מהשטח את הממד הבנוי, ותמרן מבחוץ כלפי פנים - התערערה כל תפיסת ההגנה. אומנם ההריסות מקשות על התמרון הצה"לי, אבל מקלות מאד על ההשמדה האופקית ומהאוויר.
מה הלאה בשדה הקרב?
המלחמה כעת היא על מניעת התמרון התת-קרקעי. צה"ל עושה זאת על ידי סתימה ופיצוץ פירים, אך ברגע שיפרקו את העורקים הראשיים של המנהרות התת-קרקעיות, ייגמר דיי מהר הממד האחרון שמאפשר שרידות לכוח החמאס, למעט בתי החולים ומתחתיהם הנדרשים להרס, למרות המורכבות הכרוכה בכך.
הבעיה העיקרית שלנו היא הזמן, הרס מוחלט של התשתית בעזה רבתי וטיפול בדרום הרצועה כרוכים בזמן רב, כדאי להפנים שאין לנו את כל הזמן הנדרש לפרוק כלל התשתית. מפתח הזמן נמצא בידי ארה"ב, וספק רב אם ביידן יכנס בינואר הקרוב לקמפיין הבחירות שלו עם תמונות של אסון הומניטרי בעזה, שכבר כעת מורידות לו ניקוד. צה"ל נדרש לחשב מחדש ולתעדף את יעדיו.
מחויבות מוסרית: אסור לצאת מהרצועה ללא החטופים
הצל הכבד מעל לכל המלחמה הזאת - היא החרדה לגורל החטופים, אלה שנכשלנו להגן עליהם ואשר נחטפו מתחת לידינו. אם יש דבר אחד שצריך להיות ברור זה שאין שום דרך שצה"ל יוצא מעזה בלי שהחטופים בידיו. כבר נשאלתי האם זאת סיסמה, ואמרתי בנחרצות שלא. אחרי רצף הכישלונות בהתרעה, בהגנה, במניעת הטבח, והכישלון שאפשר את החטיפה של 240 החטופים - לא מתאפשרת שום דרך, בעת שצה"ל כובש את הרצועה ומגיע לכל מקום - שהוא יחזור בלעדי החטופים. עם כל החשיבות בהשמדה יסודית של החמאס זה אינו שקול כנגד המחויבות המוסרית העליונה להחזיר את הילדים הנשים הזקנים והחיילים הביתה, לא משנה כמה זמן זה ייקח, לא נוכל לחיות עם החרפה - ולהרים שוב את ראשינו בלי חזרתם.
הפתרון ל"יום שאחרי"
המפתח להמשך ולרווח הזמן המבצעי הנדרש - הוא בניית רצועת הגנה בתוך הרצועה לכל אורכה וביתור הרצועה למספר פרוסות. אין מדובר בפרמטר, אלא בהקמת רצועת הגנה שבה ישהה צה"ל בשנים הבאות, ומשם ימשיך גם את השמדת שאריות חמאס שיצוצו מהרצועה - ויגן על ביטחון היישובים. אינני רואה למעשה את התושבים חוזרים לבתיהם, יעד לאומי בפני עצמו שבמקום מחנות ביניים ישובו הביתה, ללא שיראו שינוי משמעותי בהערכות צה"ל ובהגנה עליהם. רצועת הביטחון היא שינוי כזה.
ביום שאחרי לא תהיה כנראה כתובת מסירה של הרצועה. האלטרנטיבות לא רבות, או שהאחריות עלולה ליפול על מדינת ישראל, או שבעזרת האמריקנים והמצרים - הרשות הפלסטינית תקבל את האחריות. לדאבונה הפוליטי של הממשלה הנוכחית, היא שוב תיאלץ להתמודד בין הסיסמאות למול מה שהמציאות מאפשרת, ויפה שעה אחת קודם, כי המצב של הרצועה ביום שאחרי יהיה רע - ואם זה ייפול עלינו זה יהיה רע מאוד.