בימים הרחוקים של מלחמת לבנון השנייה, חדר לחיינו המושג המושמץ "תמונת ניצחון". באותה התקופה, ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט הואשם בכך ששלח חיילים לתמרון קרקעי בלבנון אך ורק בכדי להשיג תמונה שכזו. מאז, המונח הזה קיבל משמעות שלילית משהו בשיח הישראלי, מעין פעולה מיותרת שמקריבה חיי אדם אך ורק למטרות יחסי ציבור. כך גם כיום, כאשר מדברים על "תמונת ניצחון" בעזה. אולם בפועל, המונח הזה יותר מורכב מאשר משערים אלו שמשתמשים בו בשפה היומיומית.
בכדי להבין מה המשמעות של "תמונת ניצחון" בהקשר של המלחמה בעזה, צריך להבין קודם כל מה הוא "ניצחון". לפי ההגות הצבאית הקלאסית, "ניצחון" הוא השגת המטרה הפוליטית של המלחמה – לא פחות ולא יותר. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית, קבע כי "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". פירוש הדבר הוא שלחימה אינה מתנהלת למען עצמה, אלא תמיד ככלי בכדי להשיג מטרה שמעבר לה. אומנם, המטרה לא תמיד ברורה בתחילת המלחמה, ולפעמים הלחימה משנה מטרות קיימות, או מצמיחה חדשות. בראשית מלחמת האזרחים האמריקנית, למשל, הנשיא לינקולן טרם הגדיר את ביטול העבדות כאחת ממטרות המלחמה, אולם באמצע המערכה יעד זה הפך לאחת ממטרותיה העיקריות. בהקשר שלנו, אם ישראל הגדירה את השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס בעזה (קרי, משטר חמאס הגלוי, להבדיל מחמאס כתנועת מחתרת או כרעיון) כמטרת המלחמה שלה, הרי שהשגת מטרה מוגדרת כ"ניצחון" במלחמה.
אם אכן המטרה הזאת ניתנת להשגה, מדוע בכלל צריך "תמונת ניצחון"? אי אפשר להסתפק בניצחון סתם? בנקודה זו הדברים מסתבכים. בפועל, צדדים לוחמים אינם מעוניינים אך ורק בהשגת מטרות טכניות שהציבו לעצמם, אלא שואפים במקרים רבים להגיע למצב שבו האויב עצמו יכיר בהפסדו. כמובן, אין צורך בכך אם אתה יכול להשמיד את האויב לחלוטין. מתים, אחרי הכול, לא יכולים לחשוב או להאמין. אבל בפועל, ברוב המלחמות, ממשיך האויב להתקיים גם לאחריהן. רק אם הוא עצמו יבין שהובס, יחדל מלהילחם ואולי אף יסכים להעניק לצד המנצח ויתורים פוליטיים. אבל הנחת היסוד מאחורי תרחיש כזה היא ששני הצדדים מסכימים בנוגע לשאלה - מהו ניצחון ומהו הפסד.
חשבו, למשל, על משחק כדורגל. בגלל שלמשחק יש חוקים ברורים, ומערך שיפוט שנועד להכריע במקרה של מחלוקת בנוגע לפרשנותם, שתי הקבוצות יודעות בוודאות מוחלטת לאחר שריקת הסיום מי מהן ניצחה ומי הפסידה. זה היה המצב במלחמות מסוימות בין שליטים אירופיים בעבר. שני הצדדים הסכימו שאם הפסידו ב"קרב מכריע" כלשהו, פירוש הדבר שעליהם לחתום הסכם שלום עם האויב ולהעניק לו ויתורים כספיים או טריטוריאליים. אבל בימינו, זה לא תמיד המקרה הנפוץ. כאשר ישראל נלחמת מול חמאס או חיזבאללה, למשל, ארגון הטרור נוטה לומר שניצח גם כאשר אנחנו בטוחים שהפסיד. זאת מפני שהצדדים הניצים מגדירים "ניצחון" ו"הפסד" בדרך שונה. בעיני חמאס הוא "ניצח" אם הצליח לשרוד, ולא משנה כמה נזק ספג. במקרה כזה, המלחמה דומה פחות למשחק כדורגל ויותר לקרב רחוב, שבו לא תמיד ברורה התוצאה.
תרחיש מהסוג הזה, שבמסגרתו ישראל בטוחה שניצחה, אך אויביה חושבים שניצחו גם הם, הוא מתכון לא רק לתסכול אדיר בצד הישראלי, אלא גם לכך שכל יתרון שהשגנו במלחמה, כל יעד פוליטי שהגענו אליו, יהיה שברירי ובן חלוף. זאת בעיקר אם מטרת המלחמה שלנו היא להרתיע את האויב. אם יריבנו בטוח שניצח, הרי שאין להניח שהוא מורתע כפי שאנחנו מצפים. מישהו היה צריך לומר זאת לבנימין נתניהו ולצחי הנגבי, למשל, שהיו בטוחים שחמאס הפסיד ו"הורתע" לאחר מבצע שומר החומות, למרות שארגון הטרור סבר שניצח וכפי שראינו ב-7 באוקטובר, ממש לא חש את עצמו מורתע. במלחמת "חרבות ברזל", אנחנו אומנם רוצים לשלול מחמאס יכולות באופן אובייקטיבי על ידי מיטוט שליטתו בעזה, אבל גם לשדר לתומכיו בציבור הפלסטיני מסר של תבוסה בכדי להרתיעם מפעולות דומות ל-7 באוקטובר בעתיד.
במצב כזה, שבו הצדדים תופסים ניצחון והפסד באופן שונה בתכלית, נכנסת למשחק "תמונת הניצחון". אם אתה רוצה "לשכנע" את הצד השני שהפסיד, עליך לביים סצינת הפסד כל כך חדה וברורה, שלא יהיה הגיוני מבחינתו לחשוב שניצח. ה"תמונה" הזאת חשובה לפעמים אפילו יותר מהתוצאות הטכניות, הפוליטיות, של המערכה, מפני שהמוח האנושי מושפע עמוקות מסצינות דרמטיות בודדות יותר מאשר מנתונים צבאיים או פוליטיים. מאז שהחלה מלחמת "חרבות ברזל", ישראל מנסה לספק תמונות כאלו למכביר, החל מפיצוץ בית המשפט העליון של חמאס בעזה ועד להרס האנדרטה שחגגה את "אסון הנגמ"ש" בצוק איתן. אבל מכיוון שחמאס מגדיר ניצחון כהישרדות גרידא, נראה שתמונה כזו, אם בכלל, חייבת להגיע רק אחרי כיבוש כל מעוזי חמאס ברצועת עזה. במצב כזה, אולי לכידתם של ראשי חמאס, השפלתם מול המצלמות והעמדתם למשפט תהיה תמונת הניצחון הטובה ביותר.
>>> פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית