גם לאחר שגרמניה הנאצית הובסה ונכבשה, נותרו עדיין בציבור הגרמני מיליונים רבים של תומכי היטלר. רבים מאלו גם השתלבו, לאימתם של משקיפים רבים, במנגנון הממשלי של גרמניה החדשה, הדמוקרטית. מסיבה זו חשבו רבים במערב (ובישראל) שזה עניין של זמן עד שגרמניה תחזור לסורה, והרייך הרביעי ישוב לנסות לכבוש את העולם. עם זאת, להפתעת הכול, לא כך התפתחו הדברים. ההמונים הגרמנים שהריעו להיטלר במהלך מלחמת העולם השנייה לא הצביעו למפלגות ניאו-נאציות אלא למפלגות דמוקרטיות, ואפילו נאצים אדוקים לשעבר נאלצו להודות כי היטלר טעה בחלקים משמעותיים של מדיניותו. הסיבה הייתה פשוטה: בעלות הברית לא רק הביסו את גרמניה הנאצית באופן טוטלי אלא העמידו לדין את מנהיגיה למשפט פומבי והוציאו אותם להורג. כתוצאה מכך אפילו הנאצים הפנאטיים ביותר היו חייבים להבין שדרכם נכשלה, ולהתנהג בהתאם.
במלחמותיה הקודמות של ישראל נגד חמאס, תמיד הצליח הארגון לעמוד על רגליו ולהתאושש, ולכן גם מכר להמונים הפלסטינים והערבים תחושה שהצליח לנצח את ישראל, חרף כל עוצמתה. האסון של 7 באוקטובר הוכיח לכול כי ישראל אינה מסוגלת לחיות לצד ישות פוליטית של חמאס – המחיר פשוט גבוה מדי. יישובי עוטף עזה יוכלו להשתקם בבטחה רק כאשר לא תהיה לידם ממשלה עוינת, המסוגלת לפתח תעשיית צבאית ולאמן יחידות קומנדו שעורכות פשיטות רצחניות, על סף רצח העם ומעבר לו.
ואולם חיסול חמאס כתנועה וכרעיון - זו כבר משימה קשה בהרבה ממיטוט השלטון הגלוי של חמאס. כדי שזו תהיה אפשרית, אפילו בטווח הארוך, ישראל חייבת להראות לפלסטינים שהיא מסוגלת להכריע את אויביה, ולצרוב בתודעתם אפשרות של תבוסה מוחלטת, כזו שאיש לא יוכל לערער עליה – בדיוק כמו התבוסה של גרמניה ב-1945.
אחת מהדרכים לעשות זאת, לצד כיבוש רצועת עזה והשמדת ממשלת חמאס, היא ללכוד כמה שיותר ממנהיגי חמאס הבכירים, הצבאיים והאזרחיים, בחיים, ולהעמידם למשפט פומבי מתוקשר בסגנון משפט אייכמן. חשוב מאוד שאלו יעמדו לדין בבית משפט ישראלי ולא בין-לאומי, כי ענייננו באמירה ריבונית ברורה: מדינת ישראל מסוגלת לשפוט בעצמה את אלו שטובחים בה, בלי להידרש לעזרתם של אחרים.
התשתית המשפטית לכך קיימת. כידוע, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הוא חוק רטרואקטיבי. הווה אומר, הוא חל גם על פשעים שהתבצעו טרם חקיקתו. מכיוון שכמעט אין היום נאצים חיים, אפשר להוסיף לחוק סעיף שיכסה פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשעי השמדת עם באופן כללי, גם מחוץ לגבולות הכרונולוגיים של מלחמת העולם השנייה. שינוי כזה לא רק יכניס לחוק הישראלי התייחסות מפורשת לפשעי מלחמה, כפי שתבעו משפטנים רבים במשך השנים, אלא גם יאפשר לה להעמיד לדין את ראשי חמאס על פשעיהם.
למשפט כזה יהיה גם ערך ריפויי, מפני שהוא יאפשר לניצולי הטבח לחשוף את סיפוריהם לפני העולם כולו. הוא יוכל להציג את חמאס לפני העולם לא רק כארגון רצחני ופושע, לא שונה באכזריותו מגרמניה הנאצית או דאעש, אלא גם כארגון מובס. הניסיון ההיסטורי מראה שפושעי מלחמה נראים תמיד מגוחכים ופתטיים על כס הנאשמים, אפילו בעיני הציבור שלהם. אם יורשעו, ראוי שיזכו לאותו גורל של אדולף אייכמן: עלייה על הגרדום.
עם זאת, כדי שהמשפט יעורר את הרושם הראוי, חשוב שיהיה הוגן ויתקיים לפי כל הכללים – ושלא ייראה כמשפט ראווה. רק כך נוכל להראות לאזרחי ישראל, לעם היהודי ולעולם שאיננו מוחלים למי שטבח בנו, אך בכל זאת אנחנו אומה תרבותית, ולא עדר ברברים רצחניים. ענייננו בצדק, לא בנקמה.
במשפט אייכמן אמר התובע הכללי גדעון האוזנר את המילים האלה, שנחרטו בזיכרון העולם: "לאדולף אייכמן תהיה זכות שהוא לא נתן לאף אחד מקורבנותיו. הוא יכול להגן על עצמו בפני בית הדין. גורלו לא ייחרץ, אלא על פי דין ועל פי הוכחות, שחובת הוכחתן עליי ועל חבריי. ושופטי ישראל יחרצו דין אמת וצדק". דברים אלו בעינם עומדים, אז כהיום.
>>> פרופ' דני אורבך מלמד היסטוריה צבאית בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו האחרון, "נמלטים: שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה", עסק בין היתר בהשפעת התבוסה במלחמת העולם השנייה על התנועה הניאו-נאצית אחרי 1945