מנהרת הענק שנחשפה באחרונה בצפון הרצועה הינה הפרויקט הצבאי הגדול והמרשים ביותר של חמאס שהתגלה עד כה על ידי צה"ל. המנהרה מבטאת באופן עז את תפיסת ההתנגדות ("מוקאוומה") שפותחה בעשורים האחרון במסגרת למידה משותפת בין האיראנים, חיזבאללה וארגוני הטרור הפלסטיניים, ובראשם חמאס. מרחב התת-קרקע מהווה נדבך יסוד בדוקטרינה זו שנועדה לנטרל את העליונות הצבאית של הכוחות המערביים, ולאפשר שרידות, ניידות ויכולת לחימה מתמשכת.
חשיפת המנהרה עוררה דיון רחב שמוקד במישורים המודיעיני והמבצעי: כיצד לא העלו חיישני המודיעין מידע בדבר פרויקט הנדסי כה גדול, אם מנהרות בסדר גודל דומה קיימות במוקדים אחרים ברצועה, וכיצד ייעשה בהם שימוש נגד התמרון המעמיק של צה"ל באזור. המנהרה הנוכחית מאפשרת למידה מעמיקה לגבי תורת הלחימה של חמאס בנוגע לתת-קרקע, ומציפה את מקומם המרכזי של יחיא סינוואר (לצד אחיו מוחמד) בקידום אותו מפעל לחימה נגד ישראל.
המנהרה הענקית שפעלה בסמיכות לקו הגבול מעלה תהיות נוקבות לגבי המערכת הפלסטינית כולה. ראשית, קיום המנהרה ממחיש את המסקנה האסטרטגית שהתבטאה במלוא עוזה ב-7 באוקטובר: חמאס מעולם לא התחבט באמת ובתמים בין קטבי הג'יהאד נגד ישראל למחויבותו כריבון בעזה. הארגון דבק בלב מלא ביעדיו האידיאולוגיים, ושילם מס שפתיים בלבד עבור אלה שנוגעים לפיתוח מרקם החיים והמרחב הציבורי בעזה.
מיזם הענק, כמו מאות אתרים צבאיים שהתגלו ברצועה, משקפים תובנה עגומה ולפיה באזור לא התקיים מרחב ציבורי של ממש. כמעט כל בית ספר, גן ילדים, מרפאה, מסגד או אגודת צדקה היו בעלי ייעוד צבאי: נקודות מוצא למנהרות, אתרי אחסון של נשק או עמדות תצפית, שיגורים וצליפה. אין ספק כי רובו הגדול של הציבור בעזה ידע על אותם פרויקטים ואולי אף השתתף בהקמתם, במיוחד במקרה של המנהרות שחפירתן מחייבת אלפי ואולי אף עשרות אלפי עובדים
הערבוב העמוק בין המאמץ הצבאי למרחב האזרחי מחדד את השאלה מהי עמדת הציבור העזתי כלפי אותה תופעה. ניתן לטעון כי הפלסטינים פחדו מהעלאת ביקורת נגד שלטון האימים של חמאס, אולם סביר יותר כי רבים מהם התפרנסו מאותם הפרויקטים ואף ראו במהלכי חמאס מפעל לאומי והזדהו עם הארגון. המאמץ הסיזיפי והאין-סופי של חפירת מנהרות לאורך כשני עשורים, רכש אמל"ח ובניית מתקנים צבאיים נעשו בעלויות של מיליארדי דולרים, כסף שיכול היה לשפר דרמטית את המציאות ברצועה. ניצולו של אותו הון פיננסי לצרכים צבאיים משקפת את סדר העדיפויות המובהק של חמאס, אולם במידה רבה גם את הסכמת הציבור "הדומם", לכאורה.
כמו רבים מממצאים הצבאיים שנחשפים בעזה, גם מנהרת הענק סותמת במידה רבה את הגולל על הטיעון השכיח, בעיקר מצד הזירות הפלסטינית והערבית, ולפיו המאמץ הצבאי של חמאס מכוון "לשבירת המצור" על עזה. טיעון זה כוזב מיסודו נוכח קיומו של מעבר רפיח והעובדה שמעולם לא נרשמו בעזה רעב או מגיפות. הפרויקטים הצבאיים הענקיים שחמאס פיתחה בעזה היו חוד החנית של מאמץ ג'יהאד, אידיאולוגי במהותו, שתכליתו המרכזית הכחדת ישראל, ולא מהלך צבאי שנועד לשרת יעדים מדיניים, בוודאי שלא שיפור המצב בעזה או קידום סטטוס-קוו עם ישראל.
מעבר ארז היה היעד שאליו כוונה מנהרת הענק. המעבר ספג פגיעה קשה ב-7 באוקטובר, כשהותקף על ידי כוחות חמאס שהרגו וחטפו חיילים מיחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). האתר שממנו יצאו המוני פועלים, סוחרים, חולים ומתפללים עזתיים סימל יותר מכל את המאמץ הישראלי לשיפור המציאות האזרחית בעזה, ולצידו גם את הקונספציה שרווחה ולפיה הדבר יפחית את הסבירות להסלמה. נכונות חמאס לפגוע במעבר המחישה כי הארגון מעולם לא ייחס חשיבות ממשית לרווחת האזרחים ונכון היה לוותר על כל "ההקלות" ללא חשש מ"מחיר הפסד".
מנהרת הענק מהווה אפוא בבואה עגומה לדיוקנה של חלק גדול מהמערכת הפלסטינית כיום: מיקוד אובססיבי במאמץ צבאי וביעדים אידיאולוגיים וחשיבה מוגבלת לגבי פיתוח "הכאן והעכשיו", כשברקע קולות ביקורת מעטים וחלושים. שינוי עומק בזירה הפלסטינית יחייב הרס שיטתי של האיומים הצבאיים בה, לצד תמורות בתודעה הקולקטיבית, מהלך שבלעדיו יישמרו זרעי העוינות הבסיסית וזו תתפרץ שוב בדמות מערכות אלימות. ישראל לא תוכל לממש את אותו היעד בעצמה, אלא רק הנהגה פלסטינית חדשה ומפוכחת. לפחות לעת עתה זו אינה מסתמנת באופק, אולם ייתכן ותצמח מתוך רעידת האדמה ההיסטורית שחווה המערכת הפלסטינית בצל המלחמה.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב