מייד לאחר פיגועי ה-11/9 הידהדה בשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי בארצות הברית השאלה הנוקבת - "מדוע הם שונאים אותנו כל-כך?". האמריקנים ספגו אלימות בסדר גודל חסר-תקדים ולא הצליחו לפענח מהם סיבותיה ומקורותיה. רבים ניסו להעלות הסברים "הגיוניים", ולפיהם מדובר בביטוי לזעם המצטבר בעולם המוסלמי לאחר עשורים של דיכוי, התנשאות וניצול מצד ארצות הברית. אולם רבים עוד יותר טענו שמדובר בהסבר פשטני והצביעו על שורשים אידיאולוגיים שלא תלויים בכלכלה, אלא באופן שבו מתעצבת התודעה הקולקטיבית בעולם האיסלאם.
בישראל כיום, כמו בארצות הברית לפני למעלה משני עשורים, נראה כי ההסברים "ההגיוניים" מתקשים להעניק מענה לאלימות מפלצתית וחסרת מעצורים. לכאורה, עבור הישראלים החווים למעלה ממאה שנים של עימות אלים עם הפלסטינים, המענה לאותה השאלה אמור להיות ברור יותר מאשר לאמריקנים, שרובם לא היו ערים לנעשה במזרח התיכון. ואולם, גם במקרה הנוכחי, יש קושי להסביר את מעשי הטבח במונחי עבר דוגמת קיפוח, פערים כלכליים או אף כיבוש. הם נטועים ברובם המוחלט בממד של שנאה על רקע דתי ואידיאולוגי, שלילת קיומו של "האחר" וכמיהה אותנטית להכחדתו.
היום, כמו ב-2001, מכלול "הנימוקים ההגיוניים" עולה באופן ציני ומניפולטיבי על ידי גורמים פוליטיים ברחבי העולם, ובפרט במזרח התיכון, לצד אנשי רוח ואישי ציבור מערביים בעלי מוסר מעוות, שביקשו להצביע על היגיון במיצגי האלימות ההמונית ולתארם כ"דרכו של המדוכא למחות נגד המדכא", ובאמצעות כך למעשה מנעו הבנה של שורשיה והעניקו לה לגיטימציה. לאחר ה-11 בספטמבר, נשמע בעולם האיסלאם "קול אחר" שלכאורה ביטא ביקורת עצמית, אולם נחלש ונעלם לאורך השנים. במלחמה הנוכחית הוא נדיר ונבלע בים של צידוד מוחלט בפלסטינים.
האלימות המזעזעת שננקטה בעוטף עזה טלטלה רבים בציבור הישראלי, לרבות אנשי שמאל שרבים מהם טוענים כיום לזהות מלאה בין חמאס לציבור העזתי - בניגוד לטענות שהועלו במערכות העבר ברצועה - ואף מבהירים כי לחייתיות שנחשפה אין קשר למצב הכלכלי.
ב-11/9, בני טובים סעודים היוו רוב בקרב מבצעי הפיגועים, וב-7/10 מרצחי חמאס לא הונעו מכוח כמיהה לשיפור מצבם הכלכלי, והמוני העזתים שנטלו חלק בביזה ובהרג ביישובי העוטף היו כאלה שנהנו מההטבות שישראל סיפקה בשנתיים האחרונות, ורבים מהם אף עבדו באותם יישובים.
מדובר בתובנה שאינה חיונית רק לשם פיענוח העבר והפער שהתקיים בין התפיסה הישראלית למציאות הפלסטינית עד ה-7 באוקטובר, אלא גם כדי לנסח באופן מפוכח ומדויק יותר את יעדי המלחמה הנוכחית. הסבת מכה אנושה לחמאס, עד כדי מיטוט שלטונו בעזה, הוא יעד חיוני ומוצדק, אך לא יכחיד את הרעיון שהארגון מייצג והטמיע בתודעה הקולקטיבית העזתית. המחבלים שביצעו את מעשי הטבח מייצגים דור צעיר שעוצב על ידי מערכות החינוך והדת של חמאס, ו"אולף" לאיבה יוקדת של כל ישראלי באשר הוא ולשלילת אנושיותו, ולפיכך לא חש כל עכבות בהרג חסר אבחנה.
חיסול הנהגת החמאס בעזה (ומעבר לה) והרס נרחב של התשתית השלטונית של הארגון לא יספיקו כדי לבצע שינוי שורשי ברצועה. כל עוד לא יתחולל שינוי תודעתי-שורשי, בעיקר במוקדים שבהם מעוצבת התודעה הקולקטיבית - גורמי התקשורת, הדת והחינוך (ומהלך כזה לפי שעה לא נראה באופק) - ימשיכו להתקיים דורות פלסטינים חד-ממדיים הדבקים בקורבנות עצמית, לא מסוגלים להפגין אמפתיה כלפי כאבו של האחר, ולא מסוגלים לפתח ביקורת עצמית. תיתכן אולי הפוגה ממושכת בשל הלם המערכה או הצורך להתמקד בשיקום ההרס שיוסב לעזה, אך יישמרו זרעי העימותים הבאים.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן