מהפך 2023

לא בכל יום מזנק אדם העומד בראש מפלגה של 12 מנדטים ל-28. לא בכל יום, ועל אחת כמה וכמה בעידן שבו מפת הסקרים קפאה מלכת אי-אז לפני כשלוש שנים. הנסיקה של יושב ראש המחנה הממלכתי בני גנץ מרתקת פעמיים – גם בשל המהפך בגוש "רק לא ביבי", וגם בשל השבירה של מפת הגושים המאובנת. לראשונה חל שינוי דרמטי ביחסי הכוחות, עד כדי כך שהקואליציה של נתניהו איבדה 12 מנדטים בתוך חמישה חודשים בלבד. מאחר שמדובר בתופעה כל כך דרמטית וחריגה, אין אלא להסיק שמדובר בצירוף של סיבות ונסיבות שיצרו יחד את המפץ.

הראשונה לא קשורה כלל לגנץ: היא נוגעת לאכזבה העמוקה במחנה תומכי נתניהו מהביצועים של הממשלה. כגודל הציפייה מהממשלה שזכתה ל-64 מנדטים, כך גודל האכזבה. הציבור ציפה להסתערות על המצב הביטחוני והמשבר הכלכלי, וסלד מהקרבתם על מזבח חקיקה פרסונלית ומשפטית שקודמה באובססיביות וברשלנות. הקהל הזה חיפש בית חדש וסבר שמכל האפשרויות הקיימות, גנץ הוא האופציה הטובה ביותר. מדובר בקהל גדול של כ-7 עד 10 מנדטים שבכוחו להכריע בחירות, אך גם יכול למצוא את עצמו בקלות במפלגת ימין חדשה אם וכאשר תקום – או שוב בליכוד, אם יביא קבלות.

השנייה היא מיאוס הולך וגובר מהקוטביות הבלתי נסבלת בפוליטיקה הישראלית. למעשה, ההפגנה הגדולה ביותר היא זו שמתקיימת בשקט בקרב אנשים שכל מבוקשם הוא שהמדינה הזו תתנהל באופן ענייני וממלכתי. בעידן הרשתות החברתיות, כשכל צד מושך את השמיכה לכיוון האחר, הפחד הכי גדול של רבים מאיתנו הוא שהשמיכה תיקרע. גנץ השכיל ללכת בין הטיפות – הוא התנגד לרפורמה, אבל הכיר בכך שיש לעשות שינויים מסוימים במערכת המשפט. הוא הזהיר מההשלכות של הקרע החברתי, והיה הראשון ששם את המונח "מלחמת אחים" על השולחן. אומנם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד לא מציג עמדות שונות בהרבה, אבל הוא נתפס כמיליטנטי וכחלק מבעיית הקוטביות ולא הפתרון לה.

ראשי סיעות האופוזיציה במסיבת עיתונאים (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
שובר את הקוטביות הבלתי נסבלת בפוליטיקה הישראלית. גנץ (ארכיון) | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
לפיד וגנץ משוחחים בכנסת (צילום: Israeli Parliament (Knesset)/Anadolu Agency via Getty Images)
הקדים את לפיד בכל צומת חשוב. גנץ (ארכיון) | צילום: Israeli Parliament (Knesset)/Anadolu Agency via Getty Images

השלישית נוגעת למחנה המרכז–שמאל. בשבועות האחרונים נוצרה תחושה שגנץ יוזם ולפיד נגרר, שגנץ עבר מהגנה להתקפה, ולפיד – ההפך. היו כמה מהלכים שתרמו לתחושה – גנץ הקדים את לפיד בהחלטה להצטרף להפגנות למרות שלא התאפשר לשניים לנאום (וואו, כמה עבר מאז...), כינס מסיבת עיתונאים כשהחלה ההתחממות הביטחונית ואפילו הציג מתווה גיוס לפני לפיד – אף שהאחרון עוסק בנושא שנים ומכיר אותו על בוריו.

לפיד מצטייר כמי שהותש מהקדנציה הקצרה במשרד ראש הממשלה וחייב להתעורר במהרה. מי כמוהו יודע כמה הפוזיציה הזו מסוכנת. הרי הוא עצמו הצליח להפוך את הקערה על פיה אחרי בחירות 2015 ולהפוך למנהיג האמיתי של מחנה המרכז–שמאל, אף שהרצוג, שהיה ראש האופוזיציה הרשמי, קיבל 24 מנדטים בבחירות ולפיד רק 11. במציאות, אגב, התמונה מורכבת יותר: לפיד היה מי שדחף למגעים בבית הנשיא שנערכים בימים אלה. הוא גם מי שהציב יעד של חודשיים בעצירת החקיקה, בעוד גנץ הסתפק בכמה ימים. בזמן אמת גיחכו על הקריאה של לפיד, בפועל זה מה שקרה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת ממשלה בשדרות (צילום: רויטרס)
אכזבה עמוקה מביצועי הממשלה בראשותו. נתניהו | צילום: רויטרס
נגיד בנק ישראל אמיר ירון בישיבת ממשלה על אישור התק (צילום: אלכס קולומויסקי/פול, פלאש 90)
נושאים חשובים נזנחו לטובת עיסוק בחקיקה המשפטית. ישיבת ממשלה | צילום: אלכס קולומויסקי/פול, פלאש 90

הרביעית היא "אפקט הסוס המנצח" – מרגע שגנץ זכה בהובלה של המרכז, רבים רואים בו את המועמד המוביל של המחנה להחלפת נתניהו. יש רבים במחנה "רק לא נתניהו", כשמו, שילכו עם מי שמחזיק בסיכויים הטובים ביותר להחליף את נתניהו. מכיוון שכך, פוטנציאל הגדילה של גנץ כולל גם את העבודה, מרצ וישראל ביתנו, מעבר למנדטים שכבר לקח מלפיד. גנץ נהנה מיתרון נוסף – לפיד ניסה לאחרונה ונכשל, גנץ יכול לטעון שכעת שוב הגיע התור שלו לנסות.

חשוב לציין שכל זה נכון לזמן כתיבת שורות אלה. אין בחירות באופק, וגם לא צפויות כאלה בקרוב. נתניהו, בן גביר, סמוטריץ', דרעי וגולדקנופף קוראים גם הם סקרים. לכן, גם ליריביו של גנץ ובראשם נתניהו ולפיד, יש עוד זמן בשפע לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. אומנם גנץ התחזק דרמטית גם במדד ההתאמה לראשות הממשלה, אבל חלק מהגורמים בהחלט עוד בני שינוי, ובראשם מידת שביעות הרצון מנתניהו ושרי ממשלתו.

הסכמה מזויפת

ראש הממשלה נתניהו העניק בשבוע שעבר ריאיון לתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14. נתניהו ניצל את הבמה כדי לומר שהוא נותן הזדמנות אמיתית להידברות בבית הנשיא, אבל המשיך להכשיר את הקרקע במרץ לרפורמה במערכת המשפט: "אם היית בא ואומר לי שרוב רובו של הציבור מסכים שצריך לעשות שינויים במערכת המשפט, ולשנות את האיזון בין הרשויות, הייתי אומר הלוואי – וזה קרה".

הרפורמה המשפטית – כל מה שצריך לדעת על תוכנית לוין

אם כן, אין צורך בבדיקת עובדות מעמיקה כדי להבין שזו מניפולציה. הציבור אכן תומך ברפורמה במערכת המשפט (אגב, מעניין מה יחשוב על רפורמה בממשלה או בכנסת), אבל לא בזו שמקדמים נתניהו ולוין. לפי סקר שיזם המרכז לקידום ההגינות בישראל ובוצע בידי מכון גיאוקרטוגרפיה, יש התנגדות ניכרת, כולל בליכוד, לרוב מרכיבי החקיקה המשפטית שעל השולחן. כך למשל – 62% מתנגדים למינוי שופטים בידי פוליטיקאים לבדם (רק 25% תומכים בכך), 64% מתנגדים לכך שהיועצים המשפטיים במשרד הממשלתיים לא יהיו כפופים ליועץ המשפטי לממשלה ו-66% סבורים שבג"ץ צריך להיות מוסמך לפסול מינויים בלתי ראויים של שרים.

שופטי בג"ץ לקראת הדיון על מינוי דרעי לשר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הציבור סובל מעינוי דין ומערכת משפט לא יעילה. הרפורמה לא עוסקת בכך (ארכיון) | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הפגנת הימין בעד הרפורמה המשפטית בתל אביב (צילום: אריק מרמור, פלאש 90)
התמיכה הרחבה - בחלק קטן מסעיפי הרפורמה, ארכיון | צילום: אריק מרמור, פלאש 90

למה כן יש תמיכה רחבה? רק לחלק קטן מהחקיקה המדוברת. כך, למשל, רוב הציבור (52%) סבור כי יש לאפשר פסילת של חוק רק ברוב של 80% מהשופטים. המהלכים שזוכים לתמיכה רחבה באמת בכלל לא נכללים ברפורמה: למשל, ייעול המערכת, הפחתת העומס בבתי המשפט, הגברת השקיפות והפיקוח והגנה על האזרח הקטן בהליך פלילי. אלא שדווקא הרפורמות החשובות האלה, הנוגעות לאזרח הקטן וזוכות לתמיכה גורפת, לא זכו עד כה למענה משמעותי. לכן מעתה כשנתניהו מדבר על תמיכה נרחבת בשינויים במערכת המשפט, כדאי לשאול לאילו שינויים בדיוק הוא מתכוון.

עצמאות ואחדות

ומילה לקראת יום העצמאות שבא עלינו לטובה: את יום העצמאות ה-75 נציין הפעם מתוך ההבנה העמוקה שכוחנו באחדותנו – חילונים, דתיים, חרדים, יהודים וערבים, שמאלנים וימנים. לישראל יש די אתגרים מבחוץ, שעליה להיות אגרוף אחד מבפנים. רשימת מדליקי המשואות ראויה בהחלט, ועדיין צורם שאין בה ולו נציג אחד מהחברה הערבית – כ-20% מהאוכלוסייה. ד"ר חתאם חוסיין מבית החולים רמב"ם היא דרוזית, עדה שמהווה פחות מ-10% מהציבור הזה. גם בשנה שעברה היה משיא דרוזי ולא ערבי. גם מדליק חרדי אין, אבל לפחות אחת מזוכות פרס ישראל היא חרדית. אז נכון, יש לא מעט ערבים שכלל לא מעוניינים להשתתף בטקס סמי-צבאי, בין היתר מחשש לביקורת, ועדיין – טקס הדלקת המשואות הוא ליבה הפועם של הישראליות, אסור לוותר בו על שום חתיכה מהפאזל. 

דפנה ליאל, תמונה חדשה לפרשנות, 2023 (צילום: שרון גבאי)
דפנה ליאל | צילום: שרון גבאי