יום השנה השני להסכמי אברהם ראוי בהחלט לחגיגה: חלק נכבד מן הציפיות המוקדמות התגשמו כמעט באופן מלא, והחלק האחר טעון התמסרות נמרצת של ישראל לצקת בו תוכן. למשל, באשר לסודאן, שהסכם הנורמליזציה עימה טרם בוצע בפועל, לא נערכו חילופי שגרירים והמגעים של ישראל עם חרטום מוגבלים משום מה רק לדרג הצבאי השולט במדינה. נעיר אגב כך: גם בהרחבת הסכמי אברהם למדינות נוספות ניתן היה לעשות יותר, במיוחד אילו נרתם ממשל ביידן למלאכה, אבל גם בכוחות עצמה יכולה ישראל להשיג תוצאות.

מערכת היחסים שנבנתה עם מרוקו, איחוד האמירויות ובחרין מצליחה לפתח קשרים מסועפים בתחומי הכלכלה והביטחון בהיקפים מרשימים למדי. זהו דגם מוצלח העומד בפני מדינות נוספות השוקלות את צעדיהן. דוגמה מובהקת לכך היא הצהרתו הפומבית של מי שהיה סגן נשיא אינדונזיה ושר החוץ שלה, ד"ר יוסף קאלה, שקרא בעצרת פומבית בג'קרטה לנורמליזציה של היחסים עם ישראל. טענתו של קאלה הייתה שרק בדרך זו תוכל אינדונזיה, מדינה המצטיינת באיסלאם הסובלני שלה, להשפיע לטובה על המזרח התיכון וגם לסייע לפלסטינים להגיע להבנות עם ישראל.

דבריו של קאלה עוררו גם התנגדויות, כמובן, אבל בעוצמה פחותה בהרבה מכפי שהיה קורה רק לפני שנים אחדות.

ג'קרטה, בירת אינדונזיה (צילום: Nala Rinaldo/Getty Images)
"הגביע הקדוש" של הפתיחה למדינות האיסלאם, ג'קרטה שבאינדונזיה | צילום: Nala Rinaldo/Getty Images

אומנם אינדונזיה, האומה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם - כ-300 מיליון נפש על פני 7,000 איים, שנדרשות 6 שעות טיסה כדי להגיע מקצה האחד לקצה השני שלה - היא הפרס הגדול שגם נתניהו וגם לפיד חתרו לקראתו. לכן, יש סדקים מתרחבים בחומתה של אינדונזיה: יותר ישראלים מורשים להגיע לשם (לרבות עבדכם, כותב שורות אלה) ויותר עסקים נקשרים בין חברות משתי המדינות, לרבות התחלה של מעורבות אינדונזית בתחום ההייטק הישראלי.

יש מקום לשים דגש על מאמץ שקט ונחוש לקדם את היחסים עם אינדונזיה, לקראת חבירתה במורד הדרך להסכמי אברהם. צריך להיעזר לא רק באמריקנים, אלא קודם כל באוסטרלים, שיש להם "יחסים מיוחדים" עם שכנתה מצפון. גם ידידינו ביפן ובהודו יכולים לעזור. אולם, אסור שהפוליטיקאים בישראל יוסיפו לשגות באשליה שניתן לזכות בפרס הזה במהלך דרמטי אחד.

הוא הדין גם בסעודיה. ערב הסעודית מתקדמת עקב בצד אגודל, בדרכה האיטית והזהירה באותו כיוון. בשיחות חשאיות בין אישים סעודים וישראלים כבר מסתמנות כמה מגה-תוכניות לשיתוף פעולה כלכלי, לרבות בתחום האנרגיה, ואין צורך לומר שיש מרחב לפעילות משותפת בתחום הביטחוני - הן מול איראן והן בהבטחת נתיבי השיט בים האדום.

מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי (צילום: Mustafa Yalcin/Anadolu Agency via Getty Images)
מתקדם עקב בצד אגודל, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן | צילום: Mustafa Yalcin/Anadolu Agency via Getty Images

כדאי שיזכרו אצלנו שלא במקרה בחר יורש העצר הסעודי, האמיר מוחמד בן סלמאן, להקים את עיר העתיד החלומית שלו, "נאום" במקום שבחר - זו הנקודה הקרובה ביותר לישראל שבאה בחשבון. בעיתונות הסעודית יש יותר ויותר מאמרים בזכות טיפוח יחסים עם ישראל, ונדמה לי שראוי לשאוף לכך שסעודיה תזמין ספורטאים מישראל לאליפות הבין-לאומית באומנויות לחימה שתתקיים שם בשנה הבאה, ממש כמו שקטאר מתירה כניסת ישראלים למשחקי המונדיאל בקרוב. יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל, יעל ארד, ערה לנושא זה.

ישראל, שמקיימת עסקים מגוונים עם קטאר סביב רצועת עזה, צריכה לדרוש גם מהאמיר תמים שיחדל להחזיק במקל משני קצותיו. משרד סחר ישראל כבר פעל בשעתו בדוחא, ואין סיבה שלא ייפתח מחדש אם הקטארים מעוניינים שישראל תמשיך לפתוח להם דלת אל החמאס בעזה. התקדמות עם קטאר תקל גם על הסולטן החדש של עומאן, הייסם, שלארצו קשרים עם ישראל מאז 1978, להעלות את הקשרים ממחבואם מתחת לשולחן. בכוויית, אגב, אין טעם בשלב זה להשקיע מאמץ שנידון מראש לכישלון.

קטאר (צילום: Sean Gallup, GettyImages IL)
לדרוש תמורה מהקטארים, ארכיון | צילום: Sean Gallup, GettyImages IL

לשנות את המציאות באגן הים האדום

המרחב הנוסף שזקוק לתשומת לב מרובה יותר משניתנת לו הוא באגן הים האדום: אפשר לחדש את הקשרים שהתקיימו בעבר עם הנשיא החדש של סומלי, מחמוד. הוא מעוניין בקשרים, אבל יש גבול ליכולת התמרון שלו. לעומת זאת, אפשר להתקדם במהירות עם סומלילנד, שאומנם איננה מקבלת הכרה בין-לאומית גם אחרי 30 שנות עצמאות, אבל היא אולי המדינה הסימפטית ביותר בכל קרן אפריקה. הנשיא ביהי הוזמן, לא מכבר, לארצות הברית. הצבא האמריקני רוצה להקים בסיס ימי בנמל ברברה כתוספת או תחליף לבסיס שיש לו בג'יבוטי.

סומלילנד (צילום: Eric Lafforgue/Art In All Of Us/Corbis via Getty Images)
אפשר להתקדם במהירות - ולזכות בנקודת מפתח בים האדום, סומלילנד | צילום: Eric Lafforgue/Art In All Of Us/Corbis via Getty Images

ישראל, מצידה, איננה נדרשת להכיר בעצמאותה של סומלילנד, אבל לכונן משרד סחר בהרגייסה ולפתח שיתופי פעולה אפשר גם אפשר. נא לא לשכוח שלסומלילנד יש חוף באורך 800 קילומטרים בים האדום, מול מצרי באב אל-מנדב.

טעות תהיה אם תתממש כוונתו של לפיד לסגור את השגרירות הישראלי באסמרה, בירת אריתריאה - אף שהיא מדינה החולשת על חוף ארוך וקבוצות איים רבות בים האדום. נכון, הנשיא אסיאס אפוורקי, בעבר ידיד של ישראל, הפך לרודן מסוכן לכל סביבתו. עם זאת, ישראל איננה צריכה לדחוף אותו לזרועות איראן, שכבר מחזיקה כוח ימי קטן בים האדום.

אסיאס מסרב כבר שנתיים לתת אישור לשגריר שמינתה ישראל. יועציו אמרו לי שהוא נעלב מפני שדווקא אליו, המזדהה כנוצרי, בחר משרד החוץ לשלוח את הבדואי הישראלי הראשון שקודם לדרגת שגריר. צריך לפתור את התסבוכת הזאת באלגנטיות ולהשאיר דגל ישראלי באסמרה, מפני שאם תיסגר השגרירות אין לדעת מתי תיפתח מחדש.

אסיאס אפוורקי, נשיא אריתראה (צילום: רויטרס)
אסיאס אפוורקי, נשיא אריתראה | צילום: רויטרס

בסודאן מתנהלים הדברים באופן מסורבל ביותר בגלל המערבולת הפנימית במדינה והמאבק הבלתי פוסק נגד שלטון הצבא ושותפיו מ"כוחות הסיוע המהיר". אולם, אסור לישראל להגביל עצמה לשיח עם הגנרלים. אחרי שיחות רבות עם אינטלקטואלים מובילים בסודאן, מתנגדי המשטר הצבאי, אני מרשה לעצמי לכתוב שבקרב האופוזיציה האזרחית יש לא מעטים שמעוניינים בהידברות עם ישראל. עד עתה, ישראל הזניחה את הסיכוי הזה.

לקינוח, יש להסתכל דווקא מערבה, אל מדינות הסאהל המוסלמיות הצחיחות כמו ניז'ר ובורקינה-פאסו. אחרי הידוק הקשרים עם צ'אד, צריכה להימשך התנופה אל מדינות אלה, בין היתר כדי שאפשר יהיה לקיים טיסות ישירות מישראל, מעל שטחן, אל מדינות אמריקה הלטינית. מהלך כזה דורש השקעה - גם כספית - אבל הגיעה שעתו.

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן