ההסכם עם לבנון על הגבול הימי הוא הסכם בעל כמה משמעויות, ולכן צריך לבחון אותו בזוויות שונות. קודם כל, מדובר הסכם שתכליתו כלכלית, ולכן נכון להביט עליו בהיבט זה.
- מתקרבים לחתימה: ההסכם עם לבנון הונח על שולחן הכנסת
- לפיד במסיבת עיתונאים: "התעמולה נגד ההסכם רעילה"
- לא היה כדבר הזה בתולדות הפוליטיקה הישראלית | אמנון אברמוביץ'
- חיזבאללה מורתע, לכן הוא תומך בהסכם עם לבנון | עמוס גלעד
- לפיד וגנץ הודו: לישראל אין מענה לאיומי נסראללה | יוסי קופרווסר
- ההסכם עם לבנון הוא החמצה ישראלית גדולה | פרופ' אפרים ענבר
בהיבט ניצול הגז על ידי ישראל מדובר הסכם טוב, בעיקר משום שהוא מאפשר לישראל להתחיל באופן מיידי לנצל את הגז הימי ממאגר "כריש", כשרמת האיום על האסדות בים יורדת באופן משמעותי. ישראל תוכל גם להציע לחברות זרות להמשיך ולחפש גז נוסף במים הכלכליים שלה באווירה נוחה יותר. בעניין זה תעמוד תמיד השאלה עד כמה מחויב חיזבאללה להסכם, כשהלחץ העיקרי עליו הוא רצונו של הארגון לזכות ברמה גבוהה של לגיטימציה לבנונית.
לעומת זאת, תקוותיה של ישראל להרוויח הרבה כסף מהחלק שיוכר כשלה, מצפון לקו המוסכם, תתממשנה כנראה באופן חלקי בלבד. זאת משום שבעקבות ההסכמה לקו הלבנוני (המכונה קו 23) מצטמצם מאוד החלק שישראל תוכל לטעון שהוא שלה (כ-17% משטח המאגר, אך תלוי איך הגז מפוזר בו).
אפשר לטעון שללא חתימה על ההסכם לא היה כלל מה לחלק (כי שום חברה לא הייתה מבצעת את הקידוחים ללא הסכם), אבל זאת נחמת מי שוויתר במשא ומתן ומנסה לצמצם, באופן רטורי, את הפסדיו.
בהיבט המדיני, יש חשיבות, גם אם מצומצמת, לכך שישראל חותמת עוד הסכם המסדיר מחלוקת בינה לבין אחת משכנותיה, איתה אין הסכם מדיני ועתה מוסדר בין המדינות לפחות נושא אחד. מדובר בעוד צעד קטן ללגיטימציה של ישראל. יתר על כן, הסכם כזה כשחיזבאללה הוא שמאשר אותו מהווה גלולה מרה לארגון הרואה חשיבות בחיסול ישראל. והנה - הוא שותף, סמוי לכאורה, להסכם איתה. יש לכך חשיבות סימבולית.
בהיבט הביטחוני, העמידה הישראלית על קו המצופים כקו מוכר באופן כל שהוא מבחינה בין-לאומית היא דגש נכון, על אף שמדובר בהישג ביטחוני טקטי בעיקרו - הוא יוצר מרחב פעולה נוח יותר לחיל הים בשגרה. אומנם הניסוח בסופו של דבר אינו הגדרת קו המצופים כקו גבול מוכר בין-לאומי, לכן זה ניסוח שמשרה אי נוחות, אך אפשר לחיות איתו, ובלבד שחיל הים אומנם יוכל לפעול עד אליו ללא שום עירעור עתידי.
ויתור מוחלט עלול להיתפס כחולשה ישראלית
יש בקצהו של קו המצופים ויתור לא גדול על מים ריבוניים. זה שונה מוויתור על מים כלכליים שאינם בריבונות המדינה, ואני מניח למשפטנים לאמר את דברם. נדמה לי שיותר מאשר השטח הזה חשוב, מדובר על שבירת עיקרון. בלב ליבו של המשא ומתן היה ויכוח טריטוריאלי, קרי היכן עובר קו הגבול הימי במים הכלכליים בין ישראל ללבנון. בהיבט האסטרטגי, בנקודה המהותית הזאת, ההסכם הזה אינו טוב לישראל.
הקו המוסכם ברור, והוא מבטא ויתור ישראלי מוחלט על הקו הטריטוריאלי שישראל הציגה במשך שנים, והיו טעמים טובים להצדיק אותו. טיעוני ישראל היו לא פחות טובים מהטיעונים הלבנונים לקו 23, שיהיה מעתה קו הגבול המוכר גם על ידי ישראל והמערכת הבין-לאומית.
ויתור מוחלט שכזה יכול להיתפס כתוצאה של חולשה. נדמה לי שגם משקיפים אוביקטיביים, שיסבירו שאומנם לישראל היה אינטרס כלכלי בהסכם - יסכימו שהוויתור המוחלט מגלם חשש מעימות עם חיזבאללה, חשש שאינו מוסיף להרתעת הארגון, נהפוך הוא.
חשוב יהיה ללמוד כיצד מפרש נסראללה את הוויתור הישראלי המוחלט בעניין מרכזי זה. אם יפרש זאת ככניעה בגלל פחד מעימות - צפויים לישראל נסיונות סחיטה נוספים. אם הוויתור יתפס כוויתור טקטי, כדי להאיץ את המשא ומתן בגלל צרכיה הכלכליים של ישראל - אזי נזקו של הוויתור הישראלי יהיה קטן יותר. לפחות פומבית, ברור שחיזבאללה ונסראללה מאמצים את ההסבר הראשון.
במידה רבה של מזל העלו הלבנונים בסוף המשא ומתן שני תיקונים לא גדולים ואיפשרו לישראל לדחות אותם, לפחות רטורית (בניסוח לגבי קו המצופים קיבלו הלבנונים חלק מדרישתם), ובכך להציל מעט את כבודה. אם כי ברור שאלה נושאים מינוריים ביחס לוויתור הטריטוריאלי המוחלט בקו הגבול.
ההתעקשות על כך שעניין הפיצוי הכספי יידון ישירות בין ישראל לחברות הקודחת ושסיכומו יהיה תנאי לניצול הגז הוא עניין חשוב כלכלית. אם כי בגלל הוויתור הגיאוגרפי התועלת הכלכלית לישראל תהיה קטנה יותר.
ההתעקשות הישראלית בשני עניינים משניים אלה חשובה לטובת המסר העקרוני מהמשא ומתן, שסופו העביר מסר לא טוב לסביבה גם בתחום המדיני - לקראת דיונים על גבולות ימיים עם הפלסטינים ועם הקפריסאים. בשניהם מדובר בוויכוח דומה סביב שדות גז השייכים ברובם (או כולם) לצד השני.
אי אפשר להתעלם במשא ומתן שכזה מעמדתה של ארצות הברית, שנטתה בחלקו המאוחר של המשא ומתן לטובת קבלתו המוחלטת של הקו הלבנוני. לא ברור (לי) אם הייתה זאת גישה שנבעה מהחלטה אמריקנית להביא את ישראל לוויתור נוכח כשלונה של ארצות הברית להשפיע על לבנון (בעצם על חיזבאללה), או שארצות הברית הייתה רק פה להחלטה ישראלית על ויתור מוחלט ובלבד שיהיה הסכם, כי מצב זה לדעת הנושאים ונותנים עדיף על פני התעקשות המונעת הסכם. חשוב לישראל לסיים משא ומתן כזה בתיאום עם ארצות הברית, בעיקר לקראת עימותים עתידיים העלולים להתעורר בין ישראל ללבנון, במיוחד בים.
ארבע טענות שעלו בציבור במהלך הדיונים מן הראוי לבדוק:
הטענה כי כספי הגז ישמשו להתעשרות של חיזבאללה ויקלו עליו להתעצם נכונה באופן חלקי מאוד. סביר שבמסגרת השחיתות הלבנונית גם חיזבאללה יהנה מרווחי הגז הלבנוני כשהוא יתחיל לזרום. אבל אסור לטעות - חיזבאללה יתעצם לא בגלל הכסף הזה אלא בגלל מאמציה של איראן, גם אם בשוליים יעזור לו הכסף מהגז לניהול עסקיו.
הטענה שאסדות משני הצדדים מבטיחות שקט כנראה מוגזמת מאוד. אם יחליט חיזבאללה שהגיעה מאיזה שהיא סיבה העת לצאת לעימות עם ישראל, קיומה של ״אסדה לבנונית״ לא יעצור אותו, כמו שלא עצר אותו קיומן של תחנות כוח לבנוניות. בכל מקרה, ירי על ישראל ודאי אינו מהווה הצדקה לפגיעה באסדה צרפתית בשטח המים של לבנון. אפילו אם חיזבאללה יירה על אסדה במים הישראליים, ברור למקבלי ההחלטות בישראל ובלבנון שישראל היא מדינה מערבית שומרת חוק בעוד חיזבאללה הוא ארגון טרור שמונהג על ידי ביריונים, ולכן כלל לא בטוח מה תהיה תגובת ישראל. מסיבות אלה נראה שאסדות משני צידי הגבול יתרמו, אך מעט, ליציבות ולשקט, אולי בצמצום הסיכון לירי על אסדות בים.
הטענה השלישית, שגז לבנוני יקטין את התלות של לבנון באיראן ולכן יקטין את השפעת חיזבאללה בלבנון ואולי גם יביא ליתר יציבות בלבנון - מעבר לזה שהגז יתחיל לזרום עבור הלבנונים רק בעוד כ-5 עד 10 שנים, הטענה הזאת כשלעצמה חסרת שחר. חיזבאללה חזק בלבנון לא בגלל השפעתו הכלכלית, אם כי הוא מנסה להגדילה. חיזבאללה הוא הכוח החזק בלבנון כי הוא הכוח הצבאי החזק במדינה. שום ארגון לבנוני, כולל צבא לבנון, לא יכול ולכן גם לא רוצה לעמוד מולו. הגעתו של גז לבנוני לא תשנה עובדה זאת וכדאי שלא להשלות את עצמנו. בה במידה יש לזכור כי לבנון לא הייתה יציבה גם בשנים בהם פרחה כלכלתה. לא בגלל העוני לבנון אינה מתפקדת אלא בגלל השחיתות, שלא תיקטן כשיהיה יותר כסף לחלק לגורמים האינטרסנטיים השונים, אולי להפך.
הטענה כי ישראל אולי ויתרה, אבל מכתבי הערבות האמריקנים הם פיצוי מדיני נאות על כך, נובעת מחוסר הבנה. הערבויות האלה הן דגל PR לנופף בו, ואין הן מחייבות אפילו את הממשל הנוכחי, שלא לדבר את הממשל הבא.
לסיכום, נכון לומר שלו ישראל הייתה משיגה ולו מעט מדרישתה לחלוקת השטח הימי שהיה במחלוקת, ולא מקבלת את הדרישה הלבנונית הטריטוריאלית עד תומה - היה זה הסכם טוב. הוויתור הישראלי המלא בעניין הטריטוריאלי מעיב על ההישגים האחרים:
- המשך הניצול של הגז הישראלי באופן מיידי והקלה בתחושה שתאפשר לחברות זרות נוספות לחפש גז בים.
- פיצוי כלכלי (קטן יותר מהצפוי ולא מוגדר) מהשדה הלבנוני.
- אישור קו המצופים (על אף מעט עמימות בלשון ההסכם).
לאור זאת, חשוב לראות איך מפרש נסראללה את חששה של ישראל מעימות, כי אפשר שהוא יחשוב (כפי שהוא אומר בפומבי) שחשש זה הוא שהביא לוויתור הטריטוריאלי המלא והוא עלול להעריך שמצב זה פותח לו פתח ללחצים עתידיים על ישראל. אם כך, ההסכם לא רק שלא יתרום ליציבות - הוא עלול לגרום לאסקלציה, והשקט בטווח הקצר יכול להיות הבסיס למתיחות גוברת בהמשך הדרך.
ייתכן שנסראללה, על פי תפיסתו, הצליח לייצר משוואת הרתעה קשה יותר לישראל - זאת החולשה האסטרטגית העיקרית בהסכם, חולשה של ממש.
ובכל זאת, משהושג ההסכם, יהיה נכון לאשר אותו על אף חולשותיו. דחייה ישראלית, במציאות הנוכחית, תיפגע בלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל בעימותים עתידיים, והם יבואו עם ההסכמים ובלעדיהם.
"תפיסת ההתנגדות" לקיומה של ישראל לא תשתנתה, והשאלה כיצד נגיע ערוכים טוב יותר לעימות הבא צריכה להנחות אותנו בהחלטות השונות.
>>> הכותב הוא אלוף במילואים, שימש כראש המועצה לביטחון לאומי וכיום עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)