זהו, גם הכנסת ה-24 התפזרה ושוב כולם עם החיוכים המאוסים והמלאכותיים. על הקווים כבר מתחממים שחקנים חדשים, בעוד השחקנים "הוותיקים" היו חולמים להתנצל ואפילו לחצות את הקווים. אבל אבוי, כל המגרשים כבר תפוסים. את הכנסת הבאה לפחות שליש מהמכהנים יראו רק בטלוויזיה. שוב בחירות, שוב הוצאה של 2.4 מיליארד שקלים והפעם בתוספת הגדלת תקציב מימון מפלגות (או תקציב בזבוז מפלגות, בשפה מכובסת פחות). אפרופו קווים, שחקנים ישנים-חדשים, שחקנים חדשים-ישנים ובחירות ללא תוצאות, הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזאת. לעשות סוף לשכונה.
לופ הבחירות התחיל ב-2019, אחריהן בספטמבר באותה שנה ואחר כך גם בחודש מרץ. הבחירות הרביעיות היו ב-2021 והחמישיות, כמה התגעגענו, ממש בקרוב. החוק קובע בחירות בכל ארבע שנים, המציאות הכתיבה חמש תוך 3 שנים. ומי קבע שאם נקיש על החמש, העסק יסתיים?
אז יש לי הצעת ייעול. נכון, זו רק פנטזיה, אבל אם ראש הממשלה היוצא נפתלי בנט אמר לנו בסוף השבוע שיש להקים רק קואליציה רחבה - ממנסור עבאס, מרצ ועד לימין הרחוק, אז גם לי מותר לחלום.
כבר הוכח שלפוליטיקה אין בהכרח קשר למציאות: היה מי שניסה לוותר על האחדות ולהקים במחשכים ממשלת שמאל-חרדים. זה היה "התרגיל המסריח" של פרס (כלשונו של רבין, חבר מפלגתו..), כשבסופו קמה דווקא ממשלת ימין צרה. היו ח"כים שהתחבאו בכל מיני פינות נסתרות במליאה - מיקי חיימוביץ', אסף זמיר, שרן השכל, מיכל שיר שנתקפה במחלה עלומה ורם שפע שהסתתר ברכב בחניון הכנסת. כך לפני שנתיים "החמישייה הסודית" קיצרה את חייה של הממשלה. הצליחו להפיל, אבל לא ממש הצליח לבנות. ההיגיון (הפוליטי) נשאר בחניון.
חברי כנסת "חולים" או כאלה שמסתתרים ולפתע מגיחים להצביע, כאילו הרגע נחתו ממאדים, אינם דבר חדש בפוליטיקה הישראלית. גדי יברקן שכב באחת בלילה ב"חללית שלו" שחנתה בחניון במשך שעתיים! עד שקיבל את ההוראה מ-NASA - גדי, בוא להצביע. כך נפל חוק "עידן פלוס". והקואליציה? She had a problem.
אלה כללי המשחק. אבל המשחק הזה, בשכונה שלנו, מתרחש על חשבוננו. דמוקרטיה, כך לימדו אותנו עוד ביוון העתיקה, היא שלטון העם המממש את רצון הרוב. אבל מה קורה אם הנבחרים שלנו, אלה ששלחנו לייצג אותנו ולמלא את רצונותינו, פועלים בדיוק ההפך? מה קורה כשהצבענו למי שהבטיח שלא יישב עם מנסור עבאס ולא ייתן ליאיר לפיד את ראשות הממשלה, גם לא ברוטציה? זו פנטזיה, כך הוא הסביר. אני איש ימין ולפיד לא. במחלקת התירוצים נפתלי בנט נתן בכך סימנים: 1. טוב, עשיתי את זה כדי למנוע עוד בחירות, 2. הבנתי, בדיעבד, שזה נכון לעשות הכול בגלל מכונת הרעל של נתניהו, 3. התירוץ שסופית מקנה לך את התואר פוליטיקאי: דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. מספיק עם הפסילות - הרי יאיר לפיד הוא אח.
אז הנה החלום - וגם הפתרון: הקמת מפלגת "רק לא בחירות שישיות". זו מפלגה שתשים לעצמה למטרה לשבור את התיקו ולהוציא אותנו מהמבוי הסתום של עוד ועוד בחירות, בזבוזי כספים וממשלות מעבר משותקות. זה פתרון שיאפשר לכולם, כולל הח"כים הנורווגים, לבוא ולעבוד. המפלגה הזאת תצהיר מראש שהיא הולכת עם הצד של מי שיש לו את מירב הסיכויים להקים ממשלה - ולא משנה באיזה צד של המפה. בכל צומת ודילמה, מתפקדי המפלגה הם אלה שיוכלו להכריע. בדיוק כמו שהיה בפוליס של יוון העתיקה. "באנו להכריע" תהא הסיסמה. אם תרצו, על הדרך, זו תהיה גם סוג של מחאה.
פעם הייתה מעין מפלגה א-פוליטית שכזו - מפלגת הגמלאים. בזכות שבעה מנדטים היא הכריעה בין הגושים. גם "יחד" הייתה סוג של פיבוט פוליטי ואפילו הייתה גם "הדרך השלישית", שקמה לגשר בין ימין ושמאל. סופן שהיו נגועות פוליטית ונמוגו. גם בני גנץ השיק את "חוסן לישראל" תחת הג'ינגל "אין יותר ימין או שמאל". מאז הוא עיצב את זהותו וגם הודיע, בעיקר, את מי יפסול.
זה החלום. ולפני שתאתגרו אותי בשברו של החלום, אני מציע, מבחינתי, שבראש מפלגת ה"רק לא בחירות שישיות" יעמוד שופט/ת עליון או רמטכ"ל לשעבר (איזנקוט עדיין מחפש), או שיהא זה אפילו בוט. אבל בוט, לא בנט.