המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, המשנה בתכלית את הסדר העולמי, היא רבת ממדים. יש לה ממד צבאי, שבו מנסה אוקראינה, עם סיוע מערבי מוגבל מאוד, בעיקר מודיעיני, למצות את היתרונות הטבעיים שיש למתגונן במלחמה קונבנציונלית, כדי לגבות מחיר גבוה מהצבא הרוסי ולהאריך את משך הלחימה. זאת בעוד הרוסים מנסים להפיק את המרב מהעליונות שיש להם בהיקף הכוחות ובאיכות חימושם ומכך שהיוזמה בידיהם, כדי להשיג את מטרותיהם הצבאיות במהירות ובמחיר נמוך ככל האפשר בנפגעים.

מלחמה באירופה - סיקור N12:

יש לה ממד מודיעיני, שיש לו רובד אסטרטגי (הכרת מטרות המלחמה של כל צד והאסטרטגיה להשגתן) ואופרטיבי/טקטי (איתור הכוחות לצורכי התרעה וליצירת  מטרות ופגיעה בהם). יש לה, הרבה יותר ממלחמות קודמות, ממד של לחימה בסייבר ובתודעה, על ידי יצירת השפעה באמצעות שחרור מידע אמיתי וכוזב, והתקפות סייבר הדדיות לפגיעה ביכולת הפעולה של האויב.

הרוסים פיתחו בהקשר זה דוקטרינה מלאה, הנושאת את שמו של הרמטכ"ל גרסימוב, והם מיישמים אותה במערכה (למבקשים להעמיק אני ממליץ על גיליון 4 של "מודיעין הלכה ומעשה" של המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין והמכון למחקרי ביטחון לאומי בנושא "המערכה על התודעה"). יש לה ממד מדיני-ביטחוני משמעותי, סביב השאלה מה תהיינה ההשלכות ארוכות הטווח של המלחמה על מאזן הכוחות בין המערב הליברלי, שישראל היא חלק ממנו (גם אם יש בה כאלה המתקשים להשלים עם כך) לבין יריביו האוטוקרטיים (רוסיה, סין וגרורותיהן) והאידיאולוגיים (האסלאם הקיצוני, ובראשו אירן, השמאל האידיאולוגי והימין הקיצוני במערב). יש לה גם ממד כלכלי חשוב נוכח התלות הכלכלית ההדדית בין רוסיה למערב והסנקציות שהטיל המערב על רוסיה. כל הממדים האלה נידונו בהרחבה בימים האחרונים ומוקדם עדיין לקבוע ידו של מי תהיה בהם על העליונה בטווח הקצר, הבינוני והארוך.

מה שניתן לומר הוא שהשפעה רבה על התוצאות תהיה לממד נוסף שהוא בעל חשיבות מכרעת בשלב זה, והוא המערכה על הנרטיב. מהו הסיפור שכל אדם או קבוצת אנשים מספרים לעצמם על המתרחש, על עצמם במסגרת ההתרחשות ועל הגורמים האחרים המעורבים בה. בהקשר הזה נראה שמי שמבין בצורה הטובה ביותר את חשיבות העניין הוא נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי. גם אם יוכרע בתוך זמן קצר ואולי אף יאבד את חייו, הוא הצליח באמצעות דוגמה אישית, מסרים נחושים ומלהיבים, מינוף של גילויי גבורה והקרבה של חיילים אוקראיניים ושל הפגיעות והאבדות שנגרמו לכוחות הרוסיים, ליצור נרטיב אוקראיני של מאבק, הקרבה וגאווה, שיישאר כמורשת שתיוחס אליו באתוס הלאומי האוקראיני, ותקיים את האתוס הזה כחומר בעירה שיזין התנגדות לכובש הרוסי לאורך זמן. אם יצליח, בניגוד למרב הסיכויים, לשרוד בראש המערכת האוקראינית בתום המערכה, יוכל למנף את הנרטיב כדי למצב את אוקראינה ואת עצמו כמופת של לחימה לחופש ולהציג את אוקראינה כמודל לחיקוי של לאומים נוספים, בעיקר בסביבתה של רוסיה ואולי אף בתוכה. ברור לכן, עד כמה מסוכנים מהלכי זלנסקי במערכה על הנרטיב בעיני פוטין.

הגורמים האחרים במערכה מתקשים לייצר נרטיב סוחף ומלהיב. הנשיא פוטין משוכנע, מן הסתם, בצדקת מהלכיו למנוע את המשך התפשטות נאט"ו לגבולות רוסיה, והוא מצליח ליצור אפקט של איום והפחדה כלפי שכניו ממערב. הוא מצליח להציב את רוסיה כמעצמה, אך אפילו בתוך רוסיה עצמה הוא מתקשה לגייס תמיכה והזדהות עממית עם דרכי הפעולה שלו, לא כל שכן התלהבות. באוקראינה הוא איננו מצליח, לפי שעה, להציב דמות אמינה כמי שירצה ויוכל לעמוד בראש משטר פרו-רוסי אחרי השלמת ההשתלטות על המדינה. אפילו החיילים הרוסים נראים כמי שנעדרי רוח לחימה. ברקע עומדות הסנקציות הכלכליות ואפשרות של מרי אזרחי, אולי אף לוחמת גרילה מתמשכת. בניסיון מגושם לשפר את מצבם ניסו הרוסים לטעון כי הם עצרו את התקדמותם כדי לאפשר קידום משא ומתן, בתנאי שאוקראינה תסכים לשמור על ניטרליות ולהתפרק מנשקה. הם גם מנסים להימנע מפגיעה מסיבית באזרחים ובתשתיות אזרחיות. לצעדים אלה כמעט ולא הייתה תועלת בפועל.

גם הנשיא ביידן מתקשה ליצור נרטיב מעורר הזדהות עבור אזרחי ארצות הברית. ההצעה לסייע במילוטו של זלנסקי מאוקראינה, הצבת הדאגה לכך שהאמריקנים לא יסבלו מעלייה במחירי הדלק כיעד מרכזי, הרפיון בסנקציות (למשל בנושא הסוויפט), בנכונות לפעול צבאית והמוכנות להמשיך לשתף פעולה עם הרוסים בסוגיית הגרעין האירני - יוצרים נרטיב חסר מעוף של הימנעות מעימות, חולשה והססנות. הציבור במערב מזדהה עם זלנסקי ומגלה עוינות לפוטין יותר מאשר כמה ממנהיגיו.

המשמעות המידית של המערכה על הנרטיב על תוצאות העימות עשויה להיות מוגבלת, אבל לאורך זמן מערכה זו עשויה להיות בעלת משמעות היסטורית. מחד גיסא, היא תיצור אפקט של פחד והרתעה באירופה, בפרט במזרחה, מפני התוקפנות והעוצמה של רוסיה. עם זאת, מאידך גיסא, רוסיה תצטרך להתמודד לאורך זמן עם עוינות מצד אירופה והמערב הליברלי, עם השלכות הסנקציות ועם התגברות הרגשות הלאומיים במדינות מזרח אירופה. ברית המועצות התגברה על המרידות בהונגריה (1956) ובצ'כוסלובקיה (1968), אבל הנרטיב שהוטמע אז המשיך לבעבע ובסופו של דבר הביא להתמוטטותה ולעצמאות ולפנייה מערבה של מרכיבי הגוש הקומוניסטי דאז.

עבור ישראל, המסקנות ברורות. התלכדות סביב הנרטיב הציוני היא חיונית מתמיד, מתחדדת גם ההכרה בכך שנוכח הנרטיב שמציג המערב, עלינו לסמוך רק על עצמנו בכל הקשור להבטחת האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו, ועלינו לדאוג שמא חולשת המערב תתורגם לנכונות להשלים עם התנאים האירניים להגעה להסכם גרעין.

תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר (צילום: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה)
תא"ל במיל' יוסי קופרווסר | צילום: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

>>> הכותב הוא תא"ל במילואים, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, כיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, חבר תנועת "הביטחוניסטים"