"איך לעשות סקס בימי מגפה?", זו כותרת של חוברת הדרכה שפורסמה לפני 40 שנה כמעט על ידי שני פעילים חברתיים בקהילה הגאה, בשיתוף חוקר איידס, שמטרתו הייתה להנחות את מי שנחשבו אז אוכלוסיית הסיכון הפגיעה בדרך הבטוחה לקיים יחסי מין, תוך הקטנה מרבית של הסיכון להידבק בנגיף המאיים ולפתח את המחלה הקטלנית. קשה היום להאמין, אבל בשנים הראשונות לגילוי נגיף האיידס, ההמלצה הגורפת לאוכלוסיית הסיכון הייתה - לא לקיים יחסי מין. מיותר לציין שהמגפה לא נעצרה, פשוט משום שההמלצה לא הייתה בת-ביצוע.

שנה וחצי אחרי שפרץ נגיף הקורונה החדש לחיינו, אחרי שלושה סגרים כאן במדינת ישראל, ואחרי קמפיין חיסונים אגרסיבי לא רק לשתי המנות הראשונות אלא גם לחיסון שלישי, הנחיה לסגר נוסף לא תהיה בת-ביצוע.

הטורים של ערד ניר ב-N12:

”עייפות הסגר“ קוראת לזה האפידמיולוגית האמריקנית יוליה מרקוס במאמר לאטלנטיק לפני יותר משנה, אחרי ה“גל“ הראשון. היא מדגישה שכדי שסגר אכן ישטח את העקומה - יש צורך בהיענות ציבורית. ההנחיות צריכות להיות בנות ביצוע, אפשריות לאורך זמן. היא מפרטת כמה קשה לקיים סגר אחד, ראשון. היום אנחנו מדברים על סגר רביעי.

שרת הפנים ציינה אתמול (שלישי) באומץ רב ש“במגפה אנשים מתים“. זו לא חשיפה. גם לא פרסום ראשון. בני תמותה אנחנו ומידי פעם יש תקופות שבהן מתים יותר. האנושות מתמודדת עם גורמי מוות מאז אכלו אדם וחווה מעץ הדעת. גורמי המוות הם רבים. הקידמה האנושית מאפשרת חיים טובים יותר, ארוכים יותר, לרוב גם מאושרים יותר. אבל יש גורמי סיכון מסוגים שונים. רבים מספור. גם הם באים בגלים. בשנה וחצי האחרונות הפכה ההתמודדות עם הקורונה בעיני אחדים לחזות הכל, אלא שגם לזה יש מחיר – מחיר נפשי, בריאותי וכלכלי. בסגר הראשון הבטיחו לנו ”להכניע את הקורונה“. בסגר השני ביקשו “עוד קצת מאמץ“. מן השלישי יצאנו רק בזכות מבצע החיסונים. ואז בא גל הדלתא.

אין מודל מוצלח, נטול כשלים, להתמודדות עם הנגיף. כעת, כשרוב האוכלוסייה מחוסנת, ניתן ללמוד לחיות איתו. אחרי שנה וחצי ברור יותר מתמיד שסגר הוא לא פתרון. זה לא נכון ,לא מעשי ולא אתי לדרוש מכל האוכלוסייה לעצור את החיים - גם אם זה כדי לנסות להפחית את מספר המתים מקורונה.