בשלהי שנת 2008 בואכה שנת 2009, במבצע "עופרת יצוקה", נזרע הרגע שמלווה את תושבי עוטף עזה, ובמידה רבה את תושבי ישראל כולה, עד היום, 13 שנה אחרי. חודשי דצמבר וינואר היו מטלטלים ביטחונית ופוליטית. 700 אלף תושבים שמתגוררים באשדוד, באשקלון ובבאר שבע הותקפו ברקטות – רבים מהם הצביעו והתכוונו להצביע שוב בהמוניהם לליכוד ולליברמן - "לנהור לקלפיות", כמו הביטוי שטבע אחד, בנימין נתניהו, בהקשר אחר. הימים הם ימי האופוזיציה של נתניהו, קשה כמעט לזכור שהיו ימים כאלה, ובשלב הזה נתניהו נותן את כל הגיבוי הנדרש לשלישייה המסוכסכת אולמרט-ברק-לבני. לא היה ממלכתי ממנו באותם ימים. קשה כמעט לזכור שהיו ימים כאלה, כאמור.

אלא שהימים האלה היו גם ימי טרום בחירות. כשהמבצע הסתיים – הטילים המשיכו ליפול על אשקלון ובאר שבע, ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן התחיל להתחזק בסקרים באופן משמעותי, באחדים מהם הוא כבר כמעט החליף קידומת מ-1 ל-2. המומנטום אצל איווט. או אז התקשר ישראל בכר, היועץ האסטרטגי של נתניהו, אל הלקוח בבהילות. "אין לנו ברירה, אתה חייב להגיד שאתה תפיל את שלטון חמאס", אמר בכר לנתניהו, והאחרון השיב לו: "ישראל, אני לא אגיד את זה, זה בלתי אפשרי, הרי אני לא אפיל את חמאס, אני לא יכול להבטיח דבר כזה". בכר לא ויתר והמשיך להפציר בלקוח: "ביבי, אתה חייב לאגף את ליברמן מימין – להיות 'יותר חזק מאיווט', אחרת לא תהיה ראש הממשלה".

נתניהו תוקף את ליברמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, חדשות)
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, חדשות

השיגעון ניצח את ההיגיון ונתניהו הסכים לרדת דרומה, לאשקלון. המצלמה נדלקה, ויו"ר האופוזיציה והמועמד מטעם הליכוד לראשות הממשלה הישיר אליה מבט ואמר בשיא הביטחון: "אנחנו לא נעצור את צה"ל, אנחנו נשלים את המלאכה, אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס". הסוף ההוא ידוע: נתניהו הצליח לטפס בסקרים בחזרה וגם להרכיב את ממשלה אחרי בחירות 2009. מאז, 12 שנה חלפו והוא עדיין בשלטון.

ישראל בכר על השיחה עם נתניהו (מ-07:55), בריאיון לאולפן שישי ב-2020:

דא עקא, שאת ההצהרה הזאת של נתניהו מ-2008 הוא לא הצליח לממש עד היום. יתרה מכך, הוא לא התכוון לממש אותה, ואפשר להגדיל ולומר שהוא גם לא ניסה, כיוון שהוא לא רצה (ולא רוצה גם היום) שתתגשם. אז, לפני כמעט עשור וחצי, תושבי הדרום עוד האמינו שזה אפשרי. היום גם הם מבינים שהבולשיט שמכרו להם בחסות הבטחת בחירות – הפך בעבור השנים לפצע קבוע, צלקת שגם לייזר לא יכול לה.

בעשור וחצי האחרון ישראל עומדת מול שלוש ברירות אל מול רצועת עזה וחמאס. הברירה הראשונה היא הכרעה. מיטוט, ריסוק, פירוק, יו ניים איט. זה נשמע ממש טוב ומבטיח, אבל האמת היא שישראל לא מעוניינת באפשרות הזאת, ועשתה הכול במרוצת השנים כדי לא להגיע לשם. המחיר שלה, פשוטו כמשמעו, גבוה מדי: היא מחייבת ככל הנראה כניסה קרקעית של חיילי צה"ל לעזה, מוקש שיסתיים בעשרות ואולי יותר הרוגים, המחיר שלה כלפי העורף גדול, כל יום לחימה - שהוא שיתוק המשק - טומן בחובו נזק כלכלי, ועל הנזק הבין-לאומי כבר אין מה לדבר, במיוחד בממשל אמריקני דמוקרטי שהוא הכי רחוק מימי טראמפ. לכך אפשר להוסיף את הסכנה להסכמי השלום עם מצרים וירדן, אולי סכנה גם ל"הסכמי אברהם". אגב, גם בהנחה שנצליח למוטט את החמאס, מי ייקח את השליטה על הרצועה לאחר מכן? בקיצור, "ברוך".

הברירה השנייה היא הסדרה. באפשרות הזאת, ישראל מכירה בחמאס כגורם האחראי ברצועה, והיא נושאת ונותנת איתו על השולחן – ולא מתחתיו, כאילו שאף אחד ממילא לא רואה. באפשרות הזאת ישראל תצטרך לעשות ויתורים רבים: להסכים לשיקום כלכלי מרחיק לכת של הרצועה, ולתת הלכה למעשה לארגון טרור מעמד של ארגון סמי-מדינתי, שלא לומר יותר מכך. חמאס, באפשרות שכזאת, יסרב כמובן להבטיח שהוא מפסיק את ההתעצמות, כך שישראל עלולה לקנות פה שקט ארוך טווח תמורת אפס התחייבות. גם לאכול את הדגים המסריחים וגם להיות מגורשים מהעיר. ומעל הכול, איך יסביר בנימין נתניהו לקהל שומעיו שהוא, שהבטיח למוטט את החמאס, הלך איתם להסדרה? כמו בהרבה מקרים, הפוליטיקה היא המכשול העיקרי גם כאן.

הברירה השלישית היא לקוות שיהיה בסדר. לא, זאת לא טעות. למעשה, זאת הברירה שישראל בוחרת בה פעם אחר פעם. בשלב מסוים של הלחימה, שבו התזמון משרת את שני הצדדים, מתחילים דיבורים על הפסקת הלחימה ונצירת האש. לא חותמים על שום דבר חלילה, אין שום עסקים עם חמאס (נו, באמת), אבל יש מתווכים בין-לאומיים שעוזרים לצדדים להגיע ל"הבנות". האו"ם, המודיעין המצרי, האמריקנים, הקטרים – מי מהם שמצליח להפסיק את הלחימה. בנקודה הזאת מגיע הביטוי המאוס ביותר שיש: "שקט ייענה בשקט" (אם כי יש תחרות קשה עם "נגיב בעוצמה" ו"שלא ינסו אותנו").

מי המציא את "שקט ייענה בשקט"?

"צה"ל יגיב בעוצמה": הפזמונים החוזרים של שרי הביטחון

"לא נסבול עוד טפטופים": הבטחות המנהיגים במבצעים הקודמים - שלא מומשו

האפשרות הזאת, "לקוות שיהיה בסדר" או "שקט ייענה בשקט", היא החלום הרע באמת של תושבי ישראל, ובאופן ספציפי תושבי הדרום והעוטף. באופן מודע, ולמרות הסבל התמידי של התושבים, ממשלות ישראל בעשור וחצי האחרון מעדיפות שלא לטפל בפצע המוגלתי המכונה "רצועת עזה", להתעלם מכל האזהרות על כך שהוא מזמן לא שפיר, ורק לקוות שיום אחד בהיר הוא יעבור מעצמו. הסיבות לכך רבות - מדיניות (הפרד ומשול מול אבו-מאזן) ומבצעיות (חוסר רצון ממשי להיכנס למערכה בעזה כשהחזית הצפונית מדאיגה יותר) - אבל זאת המציאות. זה לא יקרה.

אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שאף אחד מהמנהיגים הדגולים של מדינתנו לא מסוגל לומר להם את זה ביושר: "אנחנו-לא-נמוטט-את-שלטון-חמאס". זה פשוט לא יקרה. לא עכשיו. גם לא עוד שנתיים. גם לא עוד חמש. חמאס כאן כדי להישאר, ואנחנו רוצים שיישאר, כדי שלא יטרידו אותנו אחר כך עם "שתי מדינות לשני עמים" וזכויות של עם פלסטיני. עם מי אנחנו עושים עסקים? עם עזה או עם הגדה? עם חמאס או הפת"ח? מעדיפים לומר בישראל החוצה – במקום להסתכל פנימה. תושבי הדרום, הפגנתם אומץ, קור רוח ורוח לחימה מדהימים – אבל אתם צריכים לדעת את מה שהפוליטיקאים מסרבים לומר לכם: זה לא הולך להיגמר בקרוב. הסבב הבא – מעבר לפינה. זאת הבחירה שעשתה ישראל.