האירועים האחרונים בהר הבית, כמו סיכול הפיגוע במחסום סאלם שליד ג'נין ואיומי ה"נקמה" וההתלהמות של ראשי הטרור מעזה, כולם מסוקרים לפרטיהם בכותרות העיתונות. עם זאת, חשוב להתבונן בדילמות המרכזיות והיסודיות בזירה הפלסטינית, על כל מרכיביה: הרשות, החמאס וערביי מזרח ירושלים - בראיה רחבה וארוכת טווח בהרבה. אסטרטגית - מהי התכלית המדינית שמקדמת ישראל אל מול הפלסטינים. מערכתית - כיצד משמרים את השקט והרגיעה היחסית בזירה הפלסטינית תוך חיזוק ההרתעה, שהיא מרכיב מרכזי לקיומו של שקט ביטחוני. ברמה הטקטית - מהם הצעדים שנגזרים מהראיה והיעדים האסטרטגיים והמערכתיים.
ברמה האסטרטגית, נמנעת ממשלת ישראל מדיון משמעותי על היעד הלאומי של מדינת ישראל מול הפלסטינים. האם היעד שלנו הוא מדינה אחת, או שהמצפן הוא מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה וצודקת? אי ההחלטה היא בעצם החלטה המובילה למדינה אחת שתהיה לא דמוקרטית או לא יהודית.
חשוב להבחין, ואינני משוכנע שמעצבי המדיניות מול הפלסטינים ערים מספיק לעובדה שהפלסטינים נמצאים היום בשיח שונה מבעבר. לאחר כישלון שלוש האסטרטגיות המרכזיות שלהם - הטרור, בינאום הסכסוך והישענות על העולם הערבי, הפלסטינים מחזקים מאוד את שיח הזכויות. אם הם לא יכולים להשיג מדינה משלהם, הם מבקשים שוויון זכויות כאזרחים במדינת ישראל הגדולה - בתקווה ארוכת טווח לרוב ערבי במדינה אחת. הם מקווים, בינתיים, למצות את היתרונות הכלכליים של ישראל וצבירת נקודות במערכה על הדה-לגיטימציה של ישראל.
יעד פלסטיני זה בא לידי ביטוי במיוחד בקרב הדור הצעיר ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ואף בעזה. זהו דור שלא חווה את האינתיפאדה השנייה ואת מחיריה הגבוהים לחברה הפלסטינית. זהו דור שמשתמש ברשתות החברתיות וחשוף בעוצמה גבוהה להסתה פנימית וחיצונית, המגבירה את המצוקה האובייקטיבית של החברה הפלסטינית, הנמצאת תחת שלטון ישראל מעל יובל שנים.
מנגד, ישראל דבקה בסטטוס קוו מדומה. ההצלחה במערכה מול הטרור, תמיכת ממשל טראמפ שגם הגן על ישראל מ"צונאמי מדיני", הסכמי אברהם ששללו מהפלסטינים את הווטו על יחסי ישראל עם העולם הערבי, המענה המבצעי היעיל לאיום מעזה (כיפת ברזל והמכשול התת-קרקעי) והעוצמה הצבאית שמייצרת הרתעה מעימות מלא בעזה - כל אלו יצרו אשליה שהבעיה הפלסטינית נעלמה או לפחות שאין צורך ליזום מולה מהלכים פרו-אקטיביים.
אז זהו, שלא. אירועי הימים האחרונים מחזקים את הצורך בהערכה אסטרטגית מקיפה על יעדי ישראל והדרך להשיגם.
הדילמות של ישראל
כרגע אין קשב מנהיגותי ופוליטי לניווט אסטרטגי, ואפילו לא לניהול מושכל של המשבר. הכול "שבוי" היום בידי המשבר הפוליטי והמשפטי המתמשך. הממשלה החדשה, אם תקום בקרוב, חייבת להקדיש דיונים בדרג הבכיר ביותר להגדרה מחודשת ומעודכנת של המצפן האסטרטגי בזירה הפלסטינית. אולם, הסכסוך עם הפלסטינים הוא נושא מובהק של חילוקי דעות אידאולוגיים מהותיים בין השותפים. לכן, בהיעדר הסכמות, סביר שתימשך המדיניות של "שקט תמורת שקט" ו"ניהול הסכסוך". עם זאת, גם יעד ביניים כזה צריך לתת מענה לחמש סוגיות מרכזיות:
- מי בעל השיח המועדף שלנו בזירה הפלסטינית - החמאס, כפי שמשתקף ממדיניות ישראל בשנים האחרונות, או הרשות הפלסטינית ברמאללה?
- איך חוזרים למסלול מדיני אותו נטשה ממשלת נתניהו לפני שנים ארוכות? איך רותמים את "הסכמי אברהם" לקידום התהליך המדיני מול הפלסטינים? ובתמונת ראי, איך מונעים מהאירועים בירושלים, ואולי בהתנגשות הצבאית בעזה, לחבל בקשרים המתפתחים עם מדינות המפרץ?
- כיצד מונעים התעצמות חמאס בעזה וכיצד מבטיחים שלא יתפתחו יכולות צבאיות כמו שבנה חיזבאללה בצפון, בגבולנו הדרומי?
- איך מתנהלים מול ממשל אמריקני שחוזר לעמדות המסורתיות של ארצות הברית בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומול איום בית הדין הבינלאומי בהאג?
- איך מחדשים את מצבר הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, שנפגע בשבוע האחרון באופן משמעותי בגלל האירועים בירושלים והיעדרה של ישראל מזירת התודעה - ברשתות ובדיפלומטיה המסורתית.
ברמה המערכתית, השאלה היא כיצד מיישבים את המתח בין הצורך להגן על תושבי ישראל ולחזק את ההרתעה, אל מול התבונה המדינית של מיתון העימותים ומניעת הידרדרות. האיפוק והמשך העברת התשלומים לרצועה, מול מטח של עשרות רקטות מעזה, הסרת המחסום הגדול משער שכם (שמראש לא היה נכון להציבו), בקשה מבג"ץ לדחות את הכרעתו בנושא שיח' ג'ראח - כולם צעדים ממתנים ונכונים. עם זאת, הם עלולים להתפרש בצד השני כעידוד להמשך מדיניות הלחץ על ישראל.
צריך עדיין להמתין ולראות האם האיומים של מוחמד דף וראשי הג'יהאד האיסלאמי הם עדות לכרסום בהרתעה, או רק מיועדים להתגרות ברשות אחרי ביטול הבחירות ולנכס את ירושלים לאג'נדה של החמאס והג'יהאד. ה"מדיניות החדשה" של צה"ל: ה"פנקס פתוח והיד רושמת", עליה התבשרנו בשבועות אחרונים, היא פתרון מסוים למתח שלעיל.
חשוב להבין גם את המגבלה של גישה מערכתית כזאת: המהלומה שתונחת לאחר "מילוי הפנקס" יכולה להוביל להסלמה כוללת ולהיתפס בזירה הבינלאומית כלא מידתית. נושא התעצמות החמאס, שלא מטופל באסטרטגיית "שקט תמורת שקט", חייב להיות מרכיב מרכזי במהלומה מפתיעה גם אם תפקידה העיקרי הוא לחזק את ההרתעה.
ירושלים: אתר מועדף להסלמה
ברמה הטקטית, בה כל פעילות ביטחונית ומשטרתית יכולה "לעשות את ההבדל", בין אם במניעת פיגוע או בפגיעה מיותרת השופכת דם של בלתי מעורבים, הדם מרתיח את השטח הרוחש כבר מראש. חשוב לצמצם פעולות מתריסות ומתגרות. פינוי לשכת ח"כ איתמר בן גביר היא צעד ראשון בכיוון הנכון. גם דחיית הדיון בבג"ץ על שיח' ג'ראח, תהלוכת דגלים שאיננה נכנסת לעימותים ולחיכוכים ובעיקר פעילות מקצועית רגישה ומינימום של הפעלת כוח של המשטרה.
מניעת פיגועים היא היעד המרכזי ברמה הטקטית. יש לשבח את שוטרות ושוטרי משמר הגבול במחסום סאלם שמנעו פיגוע חמור, שאם היה הופך לטבח המוני באזרחים בתחומי הקו הירוק משמעותו הייתה קשה מאוד. יחד עם זאת, חובתנו לאפשר מרקם חיים לפלסטינים ביהודה ושומרון ולעודד את הפעילות הכלכלית כדי למנוע רתיחה נוספת של השטח.
את ירושלים דרוש להרגיע מוקדם ככל האפשר, כיוון שהיא האתר הרגיש ביותר לפלסטינים ולעולם הערבי והמוסלמי. גם חמאס וגם הרשות הפלסטינית החוששות מהסלמה צבאית בשטחן - רואות בירושלים אתר מועדף להסלמה במאבקן אחת נגד השנייה וכמובן מול ישראל.
על צה"ל להיערך לשתי אפשרויות של הסלמה: האחת, "אינתיפאדת המונים" אך הפעם ללא מנהיגות בגדה המערבית. השנייה היא לסבב לחימה מלא בעזה. למקרה השני יש לרענן את לקח "צוק איתן" ולוודא מהלומה מפתיעה וממוקדת היטב לזרוע הצבאית של חמאס, למנהיגיו ולמרכיבי ההתעצמות שלו.
בשורה התחתונה, יש לזכור תמיד שהאיום מצפון הוא המשמעותי יותר. תרגיל המלחמה הצפוני של צה"ל והדריכות בחיזבאללה יכולים להעביר את מרכז הכובד הביטחוני מהזירה הפלסטינית לזירה הצפונית, המסוכנת ביחס לסדרי הגודל.
>>> הכותב הוא אלוף (במיל'), ראש אמ"ן לשעבר, מומחה לביטחון לאומי