זה היה ללא ספק אירוע יוצא דופן. מתוך ליבה של הרפובליקה האיסלאמית, טהרן, נשמע קול צלול ובהיר. בפעם הראשונה מישהו משם מדבר עם כתב ישראלי ללא טשטוש. והמסר - לא פחות ממדהים: "לאירנים וליהודים יש היסטוריה ארוכת שנים של ידידות. ממה שאני שומע ורואה בשיחות עם אנשים כאן, לא נתקלתי באירנים עם דעה לא טובה על ישראל. הגיע הזמן שהמשטר האירני יפסיק להמציא אויבים שאינם קיימים".
מעצומי טהראני, הוא דמות חריגה במיוחד בנוף האירני. איש דת בכיר שאף נשא בעברו את התואר הרם "אייתוללה", עד שזה נשלל ממנו בעקבות עימות עם השלטון ובפרט עם המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי. הוא רפורמיסט, ליברל, דוגל בהפרדה של דת ומדינה ולוחם למען זכויותיהם של מיעוטים דתיים. בישראל כנראה הוא היה נחשב שמאלני. "מאז ומעולם הבקשה שלי מאלוהים הייתה להגיע לירושלים, ובמיוחד להתפלל בכותל המערבי", סיפר לנו.
כשנוצר הקשר בינינו וטהראני הסכים להתראיין, נולדה בי דילמה קשה שלא הרפתה עד לרגע השידור: האם נכון לשדר את הריאיון? האם להשמיע את הדברים האמיצים האלו? להעניק לצופיי את ההבנה שבאירן יש גם קולות אחרים, אמיצים? באותה נשימה אמרתי לעצמי שהריאיון הזה עלול לעלות בחירותו של טהראני, וחלילה אפילו בחייו.
לנוכח הספקות הללו הוא הרגיע ואמר שהוא מודע לסכנה, אבל זה בסדר. הוא רוצה להשמיע את הקול הזה. "אני לא עובד עבור אף אחד, לא משתף פעולה עם שום משטר אחר", הוא אמר לי. "אני לא פועל נגד המדינה שלי, אין להם סיבה לפגוע בי". למרות זאת, אני מודה, אני לא בטוח שנהגתי בחוכמה.
טהראני איננו לבד. ישנם רבים באירן, סטודנטים, צעירים, אזרחים מן השורה שקצה נפשם במשטר האייתוללות. אחת לתקופה הם מזכירים את קיומם ויוצאים לרחובות. הם מתעמתים עם השלטון, קוראים תיגר על הסדר הקיים באירן הפוסט-מהפכנית. הם מאתגרים את כוחות הבסיג' ובעיקר את משמרות המהפכה. אלו שנתפסים כמובילי ההפגנות נכנסים לבתי כלא תחת ההגדרה של "אסירים פוליטיים".
בדרך כלל אנחנו לא שומעים את קולם מעבר לגדרות הגבוהות ולמסך הברזל האירני. השבוע נפתח לנו צוהר כמעט חד-פעמי.