הסרטון מסוריה של מוחמד מבתו סילווה בת השלוש שבר בשבוע האחרון את האינטרנט בכל העולם. מטבע הדברים, בעוטף עזה התחברנו אפילו יותר אל האב שלימד את הבת שלו לצחוק מקולות הנפץ במקום להיבהל. כל כך חמוד, וכל כך עצוב.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
קשה להימלט מההשוואה בין שם לכאן. אני, לעומת מוחמד, מנסה להיצמד לאמת כשאני מנסה לתווך את המציאות לילדים שלי, בן בן החמש ונתי בת השלוש. אני מספר להם שיש סכסוך בינינו לבין השכנים שלנו, ואין גננת שלוקחת את האחריות ופותרת את המריבה – לכן הם יורים, ויש לנו אזעקת צבע אדום שאומרת לנו מתי כדאי להיות בממ"ד כדי להיות מוגנים. גם קולות הנפץ שהם שומעים הם של כיפת ברזל – זה פיצוץ טוב, ששומר עלינו. זה מבהיל, זה מפחיד, אבל זה לא מצחיק.
יש לי את הפריווילגיה לומר את האמת לילדים שלי, לפחות לאלה שכבר מבינים. עם יוני, שעוד זוחל על הרצפה, אני מתנהג בשיטת מוחמד: מרים אותו, וצוחק כל הדרך אל הממ"ד. אמנם הוא רק בן שבעה חודשים, אבל לצערי הרב רצתי איתו כבר עשרות פעמים לממ"ד.
שלא כמו מוחמד, גם יש לי את הפריווילגיה לבחור לגור כאן ולגדל ילדים. אז למה אני עושה את זה? זו אולי השאלה הכי נפוצה, הכי מעצבנת והכי מקוממת שאפשר לשאול תושב עוטף – כי אזרח במדינה ריבונית לא צריך לעזוב את ביתו כי הוא סובל מטרור. הוא צריך לקבל מהממשלה פתרון שייתן לו איכות חיים כמו כל אזרח אחר באותה מדינה. אנחנו אמנם חיים על הגבול, אבל גם לגרים על הגבול יש גבול. וגם עזבו מה צודק – יש ילדים בתמונה.
מוחמד ואני, סילווה ונתי, נמצאים כבר שנים רבות מדי במצב דומה. הסיבות שונות, ומלחמת האזרחים בסוריה לא באמת דומה למתקפות חמאס על אזרחי ישראל – אבל פצצה היא פצצה, ופחד של ילד הוא אותו פחד, גם כשהוא בוכה ממנו וגם כשהוא צוחק ממנו. זה לא באמת נעלם.
למרות ההזדהות שלי עם מוחמד, יש הרבה הבדלים בינינו: הוא לא יכול לקחת את הבת שלו למרכז חוסן ולקבל סיוע נפשי; הוא לא יכול לצאת ולמחות נגד המצב, כי יוציאו אותו להורג; הוא גם לא יכול לקום וללכת, בעוד שאצלי זה עניין של בחירה או החלטה. אני גם לא חושב שלמוחמד יש תקווה אמיתית שהמציאות בסוריה תשתנה כמו שלי יש תקווה שהמציאות אצלי תשתנה – אחרת למה לו ללמד את סילווה שרע זה בעצם מצחיק? ולמה לנו להישאר לגור כאן, ללא תקווה לעתיד טוב יותר?
לא נותר לי אלא לשלוח חיבוק חם ומנחם למוחמד וסילווה, ותקווה שיום יבוא והם יוכלו להתפוצץ מצחוק מדברים שטותיים ולא מפיצוצים הרסניים. למקבלי ההחלטות שלנו נאחל בהצלחה במערכת הבחירות ונקווה שתגלו אחריות ושלא תגרמו לנו לצחוק בייאוש.