"אולי אחזור הרבה יותר שמח". ככה, בחמש מילים, עומר אדם הצליח לרגש אותי כמו שלא עשה באף שיר שלו מהשנים האחרונות. זה לא סוד שהתדמית של "עומר" נפגעה והמעמד שלו כבר לא אותו מעמד. ב-2019 הוא עשה היסטוריה בפארק הירקון, אחרי שכבר הכניס לסלנג הישראלי את "תפתחו ת'סטורי", והיום הוא בעצמו מעיד ש"כמעט יוצא לי רק להתנצל" בשנה האחרונה. אבל העניין כאן הוא לא ההתנצלות, אלא האותנטיות שלו שלא ראינו ממנו כבר הרבה זמן.
סיפור העזיבה של אדם נחשף כאן אצלנו ב-mako מוזיקה, ואני בטוח שזה לא הוסיף לשקט הנפשי שלו. הרי בסוף, כולנו רוצים בהצלחתו, כי כשהוא מצליח לכולנו טוב. "תל אביב" זה שיר שגרם לישראל לצרוח (ולהכיר את ז'רגון הקהילה), "מהפכה של שמחה" עד היום מרקיד אותנו בחתונות ושלא נדבר על "שני משוגעים". במשך שנים הישראלים הרעיפו על עומר אדם אהבה, ובצדק. לרגע נדמה היה אפילו שהוא הולך להדיח את שלמה ארצי ממעמד "הזמר הלאומי". בכל זאת, הייתה תקופה שאי אפשר היה להסתובב ברחוב בלי לשמוע את השם שלו בהקשר כזה או אחר.
זו בעצם הפעם הראשונה שעומר אדם מודה שלא טוב לו. עזבו רגע אם קקדילה הוא שיר פוגעני, או אם הוא טייל בחו"ל בזמן שהישראלים היו בסגר. אם מסתכלים על זה מהזווית שלו, כל מה שהוא ניסה לעשות בשנתיים האחרונות איכשהו התפקשש לו. לא טוב לו עד כדי כך שהוא צריך לנסוע "לחפש את הנשמה" שלו.
אפשר לצקצק ולהגיד שהמהלך של השיר הזה מלוקק וציני, שמדובר בגימיק, שלא הוא כתב את השיר אלא אודיה, ושבכל התמונות האחרונות שלו מחו"ל הוא מחויך. כל זה לא משנה. ההחלטה להכניס לשיר את השורה "אולי אחזור הרבה יותר שמח" מעידה על הלך הרוח אצל עומר ובסביבתו. אפשר אפילו להגזים ולהגיד שהיא אמיצה. דווקא בגלל שהוא כנראה ידע שיהיו מי שלא יקנו את זה.
כשהכריז על "מופעי הפיצוי", יומיים בסך הכל אחרי הדרמה בפארק הירקון הקיץ, הקהל הרגיש שהוא קשוב לו ותוך רגע כל הבלגן נרגע. אבל הוא לא מאמין בדיבורים ולא אוהב להתראיין. אפשר לבקר אותו על זה ואפשר להבין אותו. הבחירה לענות לכל הדרמות והסערות בשיר עם בית שאומר "והאמת... אני עייף, אבל אוהב אתכם קשות. זה ממכר וזה שורף. 13 שנה אני רוקד על הבמות, רוצה לראות אותם שמחים. אני לא מחפש ת'מלחמות", היא הגיונית מאוד. וכן, גם מרגשת מאוד.