*לקרוא בקול של אופירה אסייג*: איזו שנה עברה על מרטין אוסטרדהל, מפקח האירוויזיון. האיש החזק בתחרות, שהפך מדמות נערצת שזוכה לתשואות וקריאות בשמו כשמגיע הרגע שלו בגמר, לשנוא כמעט כמו עדן גולן בחדר המשלחת האירית.
מבחינת מי שהיה מחוץ לבועה במאלמו, ולא עקב אחרי הציוצים המופרעים, זו הייתה שנה של טובים מול רעים: עדן גולן, הנציגה הישראלית עם השמלה הקרועה שמרפררת לטבח בפסטיבל הנובה, ומולה נציגי מדינות הציר: במבי ת'אג האירית - שנראית פיזית כמו הבת של לוציפר - נמו השוויצרי, מרינה סאטי היווניה הנרדמת ויולנדה הפורטוגלית שקבעה במיוחד תור ללק ג'ל. לשם שינוי, זו לא הייתה החלוקה רק מבחינת ישראל, אלא גם באירופה: אפילו באירלנד(!) שנחשבת למעוז הפרו-פלסטינים הגענו למקום שני בהצבעת הקולות מהבית.
וכמו בכל סיפור טוב, הדמויות היו עגולות ומורכבות. עדן גולן היא ישראלית, אבל עם שורשים ברוסיה השנואה. במבי ת'אג ונמו הם נציגים מתוך הקהילה הגאה, שעל הנייר לא אמורים לתמוך בהכלת חוקי השריעה ביבשת. מרינה סאטי כנראה תתחרט על תפיסת הצד הזה בסכסוך, כי במולדת שלה, שאוהבת אותנו בסך הכל, כבר תוקפים אותה על ההתנהגות כלפי הנציגה הישראלית. והפורטוגלית, טוב, אם לא הלק בעיטור כאפייה כנראה שלא היינו שמים לב אליה בכלל.
גם למשלחת הישראלית היה חלק במלחמה הלא כל כך קרה הזו מאחורי הקלעים. לאורך כל סוף השבוע צייצנים פרו-פלסטינים ניטרו את חשבונות האינסטגרם של כל אחד מהם ודאגו לתרגם באובססיביות. מעל כולן, בלטה קרן פלס שלא הפסיקה להטריל מתמודדים, מי שאמורים להיות קודש הקודשים בתחרות, ונתנה תחמושת לכל שונאינו. לא להתבלבל, זו לא תפיסה גלותית, אלא פשוט פגיעה בנרטיב שהצליח כבר להתקבע אחרי מסיבת העיתונאים בשישי בבוקר - עדן גולן וישראל הם בעצם הקורבן בתחרות. כשדב גיל הר ואסף ליברמן מציקים למתמודדים זה נתפס רע מאוד - כנ"ל הבדיחה של ליברמן שאמר לישראלים בחצי הגמר להכין את הקללות, רגע לפני שבמבי עלתה לבמה.
הפער בין "האליטה" הפרו-פלסטינית לבין המציאות מעולם לא היה ברור יותר. ואיכשהו, עדיין לא כולם מצליחים להבין אותו. חובבי אימוג'י האבטיח ברשתות צלבו וסקלו את ה-EBU על ההחלטה להשעות את יוסט קליין, הנציג ההולנדי, ועדיין מאשימים בה את ישראל (למרות שהוא הודח, על פי הודעת האיגוד, כי תקף צלמת שוודית). עכשיו, מה העניין? אם לא צוותי השיפוט ברחבי אירופה, שהם באופן מסורתי פוצים בלתי נסבלים, כל הנציגים שהם עודדו לא היו מגיעים כל כך גבוה. הקהל בבית הבהיר למיעוט הרועש והנודניק: סורי גאייז, זה לא אנחנו, זה אתם.
חבל שלא הייתה מצלמה על המשלחת האירית ברגע שבו הוכרז שישראל סיימה מעל במבי ת'אג, אחרי שסיפר שבכתה כששמעה שעדן עלתה לגמר. אבל אפשר להסתפק בראיון המדהים שלה שבו הוא לא מצליחה לעכל את העובדה שישראל סיימה מעליו, וכמובן מאשימה את האיגוד האירופי ("ה-EBU יכול ללכת להזדיין"). ביחס למישהו שניסה לזמן את השטן על הבמה, זה די מביך שהיא מתלוננת על אנשים שכביכול שברו את החוקים.
כבר כשישראל שלחה את "אוקטובר ריין" ידענו שהשנה התחרות תהיה שונה - רק לא ידענו עד כמה. כי אם בכל שנה אנחנו צריכים לנחש לפי הבעות הפנים מי מהאירופאים מדמיין אותנו שותים דם של ילדים קטנים מעזה, השנה כבר עברנו לכאפיות על הבמה ופילטרים של דגלי פלסטין באינסטגרם של הנציגים. ואת כל זה צריך לנהל מרטין המסכן, שביום שבת בבוקר כבר היה ברור שאיבד את חדר ההלבשה.
מבחינה מוזיקלית, אחרי כל הדרמה הישראלית-פלסטינית והקבוצה שחטפה את התחרות השנה, מי שבאמת נשדד הוא בייבי לזניה הקרואטי עם Rim Tim Tagi Dim. שיר מעולה שקיבל ביצוע מדהים וסחף את הקהל באולם. אין דבר כזה "מגיע" במציאות, אבל אם בכל זאת להתעקש, אז כן קרואטיה הייתה צריכה להניף השנה את פסלון הזכוכית ולא נמו.
גם אצלנו, הישראלים, קיים פער תפיסתי לא קטן: בכל שנה לקראת האירוויזיון אנחנו כבר מכינים את עצמנו שכל אירופה אנטישמית, ובשביל מה בכלל צריך לשלוח נציג השנה, אלא שהמציאות בכל פעם מוכיחה לנו אחרת. נטע ברזילי, נועה קירל ועכשיו עדן גולן. מה עוד צריך בשביל שנבין שאנחנו מעצמת אירוויזיון? ברור שאנחנו צריכים להיות שם. האתגר הוא רק לשלוח את השיר נכון בשנה הנכונה - כי עם כל הכבוד, קרן פלס ואבי אוחיון טובים לשנת מלחמה, אבל בשנה הבאה כבר נצטרך (בעזרת השם, בהתאם לנסיבות) להביא הרמות.