מאז ומתמיד החלום של כולנו היה בית נעים ומעודכן. עם השנים הדרישות ממנו השתנו והיום האינדיבידואליזם שולט, אבל עם קום המדינה אפשר היה למצוא אצל כולם את אותם המאפיינים.
בשנות החמישים התאפיינו הדירות ב"הול": מבואת כניסה גדולה לדירה. היה זה החלל המרכזי בבית, שאליו נפתחו כל החדרים ולעיתים הוא אף שימש כחדר אירוח והיה בו שולחן אוכל גדול.

 

ספה נפתחת בסלון

"בכל בית היה 'החדר הגדול', שהיה חדר אירוח ובילוי של המשפחה. הרדיו, הכורסה והמנורה העומדת' הם מרכזו של החדר ומסמנים את נוהגי הפנאי של הציבור", מספרת נינה רודין, אוצרת ומנהלת מוזיאון החאן ההיסטורי בחדרה, שמציג פריטים מתקופות שונות.
"האזנה לרדיו וקריאה, היוו את מוקד הבילוי התרבותי במרבית הבתים. היה חשוב שחדר השינה ייפתח בשתי דלתות לסלון כדי שיוכלו לערוך מסיבות ריקודים רבות משתתפים כפי שהיה נהוג אז".
למעשה, היו דירות בהן הסלון לא היה קיים וכל חדר שימש למגורים. החדרים עצמם היו גדולים עם תקרות גבוהות. תפיסת ה"חדר לכל ילד" לא הייתה קיימת. בחלק מהמקרים חדר השינה של ההורים שימש גם כסוג של סלון. בהרבה בתים הייתה ספה שנפתחה למיטה, למקרה שקרובים יבואו לביקור. פרקטיות הייתה מילת המפתח בבניית הדירות.

דירה ישראלית ממוצעת כללה בוידעם, שנקרא גם אינטרסול. ברוב הדירות היו שניים כאלה: אחד באמבטיה בשביל הבוילר, אותו דוד החשמלי שסיפק את המים החמים. האינטרסול השני מוקם בדרך כלל במטבח, ושימש לאחסון מזוודות ופריטים שלא היה להם שימוש יומיומי.

חלק חשוב נוסף במבנה הבית הייתה המרפסת. בעידן טרום מיזוג האוויר, הטלוויזיה והמחשב, המרפסת הייתה ברוב ימות השנה הסלון של היום. "למרות שהאווירה הייתה צנועה ושמו דגש על פרקטיות, היו כאלה שנהגו להציג לראווה כלי אוכל מהודרים בוויטרינה במטבח", אומרת רודין. "מבחינת אבזור הבית, הדבר החשוב ביותר היו שלושת ה- פ': פתיליה, פרימוס ופיילה. על הפתילייה היו מבשלים, הפיילה הייתה כלי קיבול למים, שטוח ורחב עשוי מפח והשתמשו בה בעיקר לכביסה.

היו מעמידים את הפיילה בזהירות על מתקן בעל שלוש רגליים שנקרא דריי-פוס, תחתיו הניחו את הפרימוס, שאפשר את הרתחת המים. הפיילה גם שימשה ככלי לרחצה לילדים וגם כבריכה לילדים הקטנים בימי הקיץ החמים. בכל בית כמעט ניתן היה למצוא מקלט רדיו, שהיה מקור חשוב למידע ולבילוי. לא כולם יכלו להרשות לעצמם פטיפון, ולכן כשרצו לשמוע מוסיקה נהגו להתאסף בבתים שבהם היה המכשיר ולהעביר את הזמן.
במטבח היה שימוש בכמה מקורות אנרגיה; לא לכולם היה פריג'ידר, ולרוב היה ארגז קרח לקירור המזון, וארון אוויר. מדובר היה בארון שגבו היה הקיר החיצוני של הבניין, שבו נחצבו פתחים ארוכים וצרים כדי שיתאוורר, ובו אחסנו את הפירות והירקות".

מערכת ישיבה , רהיטי מלון
אטרקטיבי גם היום; מערכת ישיבה בסגנון שנות ה-50 | צילום: מלון "גילה", רהיטי הזורע

שנות ה-80: קנו כחול לבן

"בעבר המוצרים התאפיינו בטכנולוגיות פשוטות", מסבירה הדס קרוק, מעצבת מוצרים ובעלת סטודיו "ארמדילו" וחוקרת עיצוב ישראלי. "שנות ה-50 היו ראשית עיצוב המוצר הישראלי, ומקצוע עיצוב המוצר החל ב- 55'. הרבה מאוד מוצרים עוצבו בחסויות ממשלתיות כמו מוצרי כור, אלעל, תנובה והקואופרטיבים. לאחר מכן החלו לעצב מוצרים ביתיים כמו מקלטי רדיו, תנורי חימום ורהיטים פשוטים. ניסו להתאים הכל לתקופה, והמוצרים היו יומיומיים כמו בקבוקים וכו'. לעיתים היו מוצרים שהועתקו מחו"ל.
בשנת 56' הוקם המשרד הראשון לעיצוב תעשייתי בישראל IPDO, שחלק מעבודותיו מלווה אותנו עד היום כמו: עיצוב הסופר-סל, שפופרת סולידייט, סט כלים לאל-על ואריזת קוטג' תנובה.

בשנות ה- 60 החלו תחרויות עיצוב מוצר שונות. התחרות הראשונה התקיימה ב- 67' ובה זכה המעצב אריה סולומון בזכות מערכת כלי האוכל שעיצב ל"אל על". לא הייתה ישראליות בשפה העיצובית והכל בא מאוריינטציה מערבית, כדי שהמוצר לא ייראה ישראלי. הרצון היה להיראות כמו מוצרים מחו"ל. רוב המוצרים שעוצבו עד שנות ה-80 היו עם לוגואים באנגלית בלבד כמו במקרה של אמקור ואחרים. החברות הישראליות ניסו להתחזות באמצעות המוצרים לחברות אמריקאיות. תוצרת הארץ נחשבה לגרועה, אז ניסו לברוח מהתדמית הזאת. רק בשנות ה-80' החלה הכרה בזהות הישראלית; היה מסע פרסום: 'קנו כחול לבן', בליווי תערוכה של הישגי המשק".

בחלל הביתי, הסמל המובהק ביותר ליוקרה היה פסנתר כנף, אפילו אם אף אחד מדיירי הבית לא ידע להשתמש בו. על טלפון בכלל לא היה מה לדבר, ומי שרצה טלפון בבית היה זקוק לסיבה ממש טובה. כל השאר נאלצו לחכות כמה שנים טובות למכשיר. ובכל זאת, אומרים שפעם היה פה שמח.

>> ואיך נראים הבתים שלנו היום?

 העדכונים הכי חמים ישירות לנייד:
שלחו את המילה "מבזק" למספר 5000 ותתחילו להתעדכן