מבחינה סטטיסטית, מישהו במשפחה שלכם או בחוג החברים הקרוב מתמודד עם הפרעה נפשית. יש גם סיכוי לא רע שאתם תתמודדו עם אחת במהלך חייכם. למעשה, רוב האנשים מופתעים כשהם מגלים עד כמה גבוה שיעור האנשים שמתמודדים עם הפרעות נפשיות. אז למה כמעט כולנו כל כך מתביישים בזה?

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

הפרעות נפשיות נחלקות לסוגים שונים, וביניהם הפרעות מצב רוח (כמו דיכאון והפרעה דו קוטבית), הפרעות פסיכוטיות (דוגמת סכיזופרניה), הפרעות אכילה והפרעות חרדה. הסוג השכיח מביניהם הוא הפרעות מצב רוח.
"20-15 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מאפיזודה דיכאונית במהלך חייהם - זה המון", אומרת אפרת פוגץ, פסיכולוגית ומנהלת שירות מעטפת בחברת שלו, לטיפול ושיקום בבריאות הנפש. למעשה, לפי ארגון הבריאות העולמי, דיכאון יהיה המחלה הנפוצה ביותר בעולם המערבי במאה הבאה. "לא מדובר בהכרח בדיכאון הקליני המוכר, אלא בדיכאון תקופתי, שכולל דכדוך ומצב רוח ירוד, הנאה פחותה מפעילויות יומיומיות ולעיתים רבות גם הפרעות בשינה ובתיאבון".

עוד ב-mako בריאות
>> מרחה שמן ארומטי, השתזפה והתוצאות מצמררות
>> הדברים שאסור לחולי פסוריאזיס לאכול
>> שיגעון הכורכום: תרופת פלא או טרנד מסוכן?

מהתיאור הזה נראה שכל מי שחווה פרידה או אובדן היה בדיכאון.

"לכן אנחנו לא ממהרים לאבחן. צריך לבחון את התגובות בפרק זמן מסוים מהאירוע, וחשוב לבדוק האם יש הפרעה מתמשכת לתפקוד. לפעמים באמת מדובר בתגובה טבעית".

פסיכוזה
הסתרה ובושה הן חלק בלתי נפרד מהשיח על הפרעות נפשיות | צילום: Shutterstock/ Alexandr23

מילים כמו "הסתרה" ו"בושה" הן חלק בלתי נפרד מהשיח בנושא התמודדות עם הפרעות נפשיות. "רוב האנשים מתקשים לדבר על עצמם במונחים של הפרעה נפשית, בגלל סטיגמה חברתית ועצמית", מסבירה פוגץ; "הסטיגמה מונעת מהם לקבל טיפול, או מהווה חסם בתהליך הטיפולי, ולכן אנחנו עובדים על זה עם המטופל".

ביולי 2015  נכנסה לתוקף הרפורמה בבריאות הנפש בישראל, במסגרתה הועברה האחריות על מתן שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. המשמעות של המהלך היא איחוד רפואת הנפש עם הרפואה הכללית, באופן שמנגיש את שירותי בריאות הנפש (שכלולים, אגב, בסל הבריאות). מעבר לכך, הרפורמה אמורה לצמצם משמעותית את הסטיגמה ולהגביר את המודעות הציבורית לנושא. "מדינת ישראל מתקדמת בנושא המודעות להפרעות נפשיות, אבל מדינות אירופה וכמובן מדינות סקנדינביה - מובילות", אומרת פוגץ. "במדינות אלה, שיעור האנשים שמאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים הולך ויורד, כי הטיפול עובר לקהילה. למעשה, יש מקומות בעולם שבהם כמעט ואין בתי חולים פסיכיאטריים המיועדים לאשפוזים ממושכים, וגם כשהם קיימים - הם לא נמצאים בקצה העיר, רחוק מעין הציבור. גם במקרים האקוטיים האלה, יש מענה מיידי בבית החולים, ואז עוברים לתהליך שיקומי בתוך הקהילה".

איפה עומדת ישראל בהיבט השיקומי?

"בישראל קיים חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000, שעשה פלאים ומאפשר לאנשים לקבל סל שיקומים רחב מאוד. אבל, לא תמיד החברה מוכנה לקבל את אותם אנשים, שמתמודדים, כאמור, עם בושה והסתרה".
ואם כבר אירופה, הנה דוגמה מעניינת מארמון בקינגהאם. בחודש שעבר התראיין הנסיך הארי לדיילי טלגרף, וסיפר לראשונה על ההתמודדות עם מותה של אמו, הנסיכה דיאנה, בשנת 1997, כשהיה רק בן 13. הארי סיפר כי השנתיים שעקבו למותה, היו שנתיים של "כאוס מוחלט" עבורו, ולמעשה, עד שנות העשרים המאוחרות לחייו התמודד עם חרדה, "כיבה את כל הרגשות" והרגיש קרוב מאוד להתמוטטות עצבים בכמה מקרים, לדבריו.
החשיפה הזו היא חלק מקמפיין שמקדמים בני משפחת המלוכה בשם "HEADS TOGETHER", שנועד לעודד אנשים לשבור את הסטיגמה סביב בעיות בריאות נפשיות. רק היום, כשהוא בן 32 ואחרי שפנה לעזרה מקצועית בעידודו של אחיו, הוא מעיד כי הוא נמצא במקום טוב. אגב, גם ליידי גאגא, שחשפה לפני כשנה שהיא מתמודדת עם פוסט טראומה בעקבות אונס שעברה בגיל 19, הצטרפה.

"בבתי הספר מעדיפים לא לדבר על זה"

כל המחקרים מראים שלקהילה יש תפקיד מכריע ביכולת של מי שמתמודד עם הפרעה נפשית להצליח לחיות חיים מלאים למרות ההפרעה. כדי להבין עד כמה אלמנט ההסתרה הוא משמעותי, אפשר להסתכל על סקר שנערך על ידי תכנית "עמיתים" של החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות. בסקר שנערך בדצמבר האחרון בקרב כ-300 אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, עולה כי יותר ממחצית מהנשאלים מסתירים את מצבם הנפשי. מהסקר עולים גם הגורמים להסתרה. כך, יותר מ-80 אחוז מהנשאלים חווים את שאר הציבור כמתייחס אליהם באופן שלילי (כמסוכנים, חסרי תועלת, טיפשים, עצלנים או מסכנים); רק כ-43 אחוז מאלו שחוו אפליה על רקע התמודדותם דיווחו על כך; השאר, כך עולה, חששו לעשות כן או התביישו. "אולי דווקא בגלל שהפרעות נפשיות הן כל כך נפוצות, זה לא הפך לחלק מהשיח החברתי - מפחיד לדבר על זה", מעלה נגה שטיינמן, מנהלת תחום שינוי עמדות בתכנית "עמיתים". "לכן יש אנשים שמעדיפים להימנע מאינטראקציה חברתית, כדי שלא יגלו ולא יפגעו בהם, אפילו יש לזה שם - Why Try".

אלה שנחשפים מתמודדים עם הסטיגמה על בסיס יומי. "זה מתחיל בקושי למצוא זוגיות, עובר במעסיקים שלא מקבלים עובדים עם התמודדויות נפשיות ומגיע גם לבעלי דירות שלא משכירים להם", אומרת פוגץ. "אנשים יכולים לחיות חיים מלאים, להיות הורים ובני זוג נהדרים ועובדים מעולים, אבל הסביבה לא מאפשרת להם".
בתכנית "עמיתים" משתתפים כ-2,500 אנשים, שהוכרו כבעלי 40 אחוזי נכות נפשית לפחות על ידי המדינה (ולכן זכאים לסל שיקום). התכנית מלווה אותם בכל תחומי החיים, וביניהם דיור, תעסוקה, השכלה וחונכות אישית. "אנחנו נותנים את התמיכה שאדם צריך כדי להשתלב בקהילה ולחיות חיים מלאים, ובמקביל עוסקים הרבה בפעילות הסברתית, במסגרתה גם מפגישים את האוכלוסייה עם אנשים שמתמודדים".

אולם, לא תמיד רוצים להקשיב להם, לפעמים גם במקומות מפתיעים: "בשנה שעברה ערכנו יום לקידום שוויון זכויות במערכות החינוך, והרבה תיכונים העדיפו לא להכניס את נושא בריאות הנפש, זה ביטוי של הסטיגמה. במקום זאת העדיפו לדבר רק על בעיות פיזיות, למרות שבריאות הנפש נפוצה הרבה יותר, וגם מהווה חלק לא פעם מההתמודדות עם מחלות פיזיות". לדבריה של פוגץ, את המחיר על הסטיגמה לא משלמים רק המתמודדים עם הפרעות נפשיות, אלא כולנו כחברה: "ההפרעות האלה, ובראשן דיכאון וחרדות, כל כך נפוצות. כולנו יכולים להיות שם, בין אם זה אנחנו, הילד שלנו או ההורים. כשאנשים לא פונים לטיפול בגלל הסטיגמה, כולנו משלמים את המחיר. זה עניין של בחירה: ככל שנתמוך באנשים האלה, כך נהפוך לחברה שיש בה מקום לכל אדם".

ליידי גאגא
הפסיקה להסתיר. ליידי גאגא | צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty images

איך נראית ההתמודדות מהצד השני?

גלי, בת 22, סטודנטית, מתמודדת עם חרדות ודיכאון:

"בגיל 13 נכנסתי לדיכאון. לא בגלל משהו מסוים, אני מניחה שאלה היו הורמונים של גיל ההתבגרות. התחלתי לחתוך את עצמי, ישנתי כל היום ולא רציתי לצאת מהבית. זה עבר, אבל מאוחר יותר, בעקבות פרידה שעברתי, התחלתי לסבול מהתקפי חרדה ובעיות בוויסות הרגשי. חזרתי לחתוך את עצמי, הפעם בצורה קשה יותר, ואז הבנתי שהתמכרתי לפגיעה עצמית ושיש לי בעיה. פעמיים גם הגעתי לבית חולים. המשפחה שלי הייתה בהלם. הם היו עצובים מאוד, אבל תמכו בי. בכל זאת, הייתי בטוחה שאני האכזבה של המשפחה - איך ילדה שגדלה בבית תומך יכולה לעשות את זה למשפחה שלה? הורה לילד חולה לא יתבייש לספר את זה לאחרים, אבל הורה לילד שסובל מדיכאון או חרדות יסתיר את זה.

הבושה וההסתרה ליוו אותי לאורך השנים. אנשים חושבים שרק משוגעים לוקחים כדורים, או לחלופין אנשים עצלנים שמחפשים קיצורי דרך ולא יודעים להתמודד עם הבעיות שלהם. זה לא נכון. שנים של טיפול פסיכולוגי לא עזרו לי, רק כשהתחלתי לקבל כדורים נגד חרדה הצלחתי להפסיק לפגוע בעצמי. אני שומעת המון פעמים אנשים שאומרים דברים רעים על אנשים אובדניים או על כאלה שנוטלים כדורים. אם האנשים האלה שמדברים רק היו מודעים לכך שיש כל כך הרבה אנשים כאלה סביבם - הם לא היו מעזים לדבר ככה. היום, אחרי תקופה ארוכה של טיפול, אני במקום אחר. אני לוקחת כדורים על בסיס יומי, הולכת לפסיכולוג ופסיכיאטר ומשתפת את האנשים הקרובים אליי ברגשות שלי, והמצב הנפשי שלי יציב. כשמודעים לבעיה ומטפלים בה, אפשר לחיות חיים נורמלים, פשוט צריך ללמוד לחיות עם החרדה, להבין מה גורם לה ואיך להתמודד איתה. זה לא מנע ממני לקבל ציונים טובים, לשרת בצבא או להתקבל לאוניברסיטה.

השינוי צריך להתחיל במערכת החינוך. אני זוכרת את עצמי כתלמידה, סבלתי מחרדות ודיכאון ואף אחד בבית הספר לא שם לב. הייתי פוגעת בעצמי בשירותים בהפסקות, הייתי מתבודדת וקוראת ספרים במקום להיות עם חברות - ואף אחד לא זיהה את הסימנים. עברנו בבית הספר סדנאות על אלכוהול וסמים, על התפתחות מינית ועל סכנות ברשת, אבל אף אחד לא דיבר איתנו על מודעות עצמית או קשיים נפשיים. כל כך הרבה ילדים סובלים מחרדות ודיכאון וחושבים שהם לבד במערכה, שהם חריגים, ומרגישים את הבדידות והבושה".

נטע, בת 23, חיילת משוחררת, מתמודדת עם הפרעות אכילה

"הכול התחיל בכיתה ח', כשהכרתי את שירלי, שהפכה לחברה טובה שלי. היו לה המון בעיות בבית - אימא מתעללת, אבא שבקושי מתפקד, בעיות כלכליות. עוד כשהייתה בכיתה ו' התפתחו אצלה הפרעות אכילה, שהן דבר מדבק בטירוף. כל הדיבורים שלה על קלוריות, בטן שטוחה, רגליים ארוכות, שרירים וספורט פשוט חדרו אליי ולא הרפו. בעקבותיה התחלתי בדיאטה בחופש הגדול, ובכיתה ט' זה כבר הפך להרעבה, הייתי אוכלת ארוחה אחת ביום שהכילה 500 קלוריות לכל היותר. אחרי שהפסקתי לקבל מחזור, סיפרתי לאח שלי והוא שכנע אותי לספר לאימא. אחר כך התחלתי ללכת לפסיכולוגית ולדיאטנית, אבל המשקל רק ירד והדיכאון גבר. בינואר של כיתה ט' כבר הגעתי לאשפוז יום, וחוויתי שם כל כך הרבה רגעים קשים ומשפילים. בתקופה הזו הפסדתי הרבה לימודים; גם ככה הייתי מבריזה הרבה, כי היה לי קשה לראות את כולם סביבי אוכלים, ולחשוב רק על הקלוריות. הפרעות אכילה הן דבר שממלא אותך. ברגע שנדבקת, כל החיים שלך סובבים סביב זה.

אנורקסיה
למרות התמיכה המשפחתית, תחושת הבדידות לא נעלמת | צילום: VGstockstudio, Shutterstock

לא הייתי מסוגלת לתפקד באופן נורמלי, והייתי בודדה ברמות שקשה לתאר. כל מה שאת חושבת עליו במצב כזה זה אוכל. כמה אכלתי, כמה עוד יש לאכול, כמה לצום, כמה קלוריות לשרוף. בהיתי באנשים שאוכלים, קינאתי בבנות רזות שאוכלות ושנאתי אותן. שנאתי אנשים שמנים שאוכלים בלי חשבון וגם קצת קינאתי בהם. שנאתי אנשים בלי הפרעות אכילה וכאלה שיש להם את זה. פשוט שנאתי את כולם. המשפחה התפרקה יחד איתי. אימא שלי כמעט ולא עבדה, רק שמרה עליי שאוכל. אבא, לעומת זאת, נשאר בעבודה כמה שיכל רק כדי לא להיות בבית. האווירה הייתה קשה. אוכל הוא חלק כל כך אינטגראלי מחיי משפחה, אבל אצלנו העיסוק בו הפך לקיצוני. מהחברות שלי, לעומת זאת, הסתרתי כמה שיותר, התרחקתי מהן כמו מאש. לא רציתי לראות אף אחד.

לאנשים יש מלא דעות קדומות סביב הנושא. חושבים שרק בנות סובלות מהפרעות אכילה, אבל יש אלפי בנים שסופרים קלוריות ושונאים את עצמם בגלל משקל. בנוסף, חושבים שכל האנורקטיות הן 'מקל'. הדבר הכי מעליב שאמרו לי כשהעזתי להיפתח בפני כמה אנשים, הוא שלא רואים עליי שאני אנורקטית. הטווח של אנורקסיה הוא רחב, ורק מעטות מגיעות למשקל 25-30 קילו. למעשה, כל בחורה שלישית בישראל סובלת מהפרעת אכילה.

היום יש יותר מודעות מבעבר, אבל לא נראה שזה עוזר. בעיניי, ההתעסקות בתזונה מגיל צעיר, גם אם מדובר בתזונה בריאה, יכולה לעורר את המחלה. ילדים צריכים לאכול ממתקים וליהנות, נכונות להם עוד הרבה שנים של דיאטות והתעסקות במשקל. הדבר היחיד שיכול לעזור הוא דוגמניות בריאות, מודל יופי בריא. 

היום אני מטיילת, בקרוב אחזור לארץ וכנראה שאתחיל ללמוד. אני נמצאת במצב שאני קוראת לו פוסט אנורקסיה; אני אוכלת וכבר לא מרעיבה את עצמי, אבל נשארו צלקות איומות של ההפרעה. למשל, אני אוכלת תמיד עם מפית וסופגת כל מאכל שמרגיש לי שומני; מנקה את הסכו"ם מדי פעם כדי להכניס קצת פחות קלוריות; אין לי חברות יותר רזות ממני, רק אחת שאני ממש אוהבת; אני ממש נהנית אם יש לי קלקול קיבה או אם אני חולה ואין לי תיאבון, אני מרגישה נקייה ככה. כבר מעל שמונה שנים שאני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. אני עדיין לא מצליחה לפתור את הבעיות שלי עם עצמי, את השנאה העצמית העמוקה, הביקורתיות ותחושת הבדידות שלא נעלמת למרות המשפחה התומכת, בן הזוג והחברים. אני נוטלת כדורים נגד דיכאון שהפחיתו את העצבים והחרדות שלי, אבל הבעיה לא תיתפר עד שלא אצליח לאהוב את עצמי, או לפחות לחיות עם עצמי בשלום".