כשמשהו מצליח, לא נוגעים בו. נותנים לו להצליח. זו הגישה המקובלת בקפיטליזם. שינויים הם מנת חלקם של הכושלים והלא מצליחים, של אלה שמחפשים את דרכם ולא סגורים על עצמם. מכירים את ההוא שפתח דוכן פרוזן יוגורט והפך אותו לשווארמיה טורקית שבתורה הפכה למזנון צ׳יפס מאמסטרדם שהתגלגל לעגלת אספרסו שהמציאה את עצמה מחדש בתור מטבח רפאים שמוציא משלוחים של ג׳חנון וקובנה? אז כזה. כשיש לך אס ביד, אתה לא מחליף אותו בחתול בשק. בשביל מה בדיוק? כדי ליפול על האף?

זה מה שקרה לאחרונה לצביקי עשת, הבעלים של המסעדה היוונית גרקו ומסעדת גרינברג מאזורי חן בתל אביב ועוד עסקים מצליחים למיניהם, פיצה, גלידה, מלונות ומה לא. עשת הוא מסעדן מיומן ואיש עסקים שחבל על הזמן וכנראה שיש לו קוצים בתחת. הוא לקח את אחד מיהלומי הכתר שלו, אותה מסעדת גרינברג שוקקת שפעלה בתור ביסטרו חביב להפליא – אפילו רושפלד עשה שם איזו קדנציה במהלך הקורונה – והחליט לעשות לה מייקאובר רדיקלי. זוכרים את התוכנית ״המהפך״ עם אורנה דץ? אז משהו בסגנון. לוקחים מסעדה שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד ודופקים לה וואחד ניתוח פלסטי לפרצוף. פותחים את הווילון, מישירים מבט אל המראה, והתוצאה: יאבללה. 

זו אותה מסעדה, אבל קשה לזהות אותה. יש לה שם חדש. קוראים לה גרינברג סאן ומגישים בה אוכל פאן-אסייתי. בגלל זה ה״סאן״. הבנתם? גרינברג סאן. מפגש לא טבעי, אשכנזי-יפני, ספק התחכמות, ספק יציאה לא שגרתית, ספק מתיחה אכזרית. מה היה רע בביסטרו שהפך לביסטרו אסייתי, בגרינברג שנאלצה להפוך לגרינברג סאן? אין לי מושג. גרינברג בקלות יכולה היתה להמשיך כמות שהיא, ללא מתיחת פנים וללא הזרקות בוטוקס או טיפולים אלטרנטיביים בווסאבי וסויה. אבל, אאוט אוף דה בלו, לצביקי עשת התחשק לעשות שינוי. הוא לקח את השף ניצן רז (מתהילת סושי סמבה. זוכרים?) ועשה רמונט כללי. יש משפט פופולרי באנגלית: ״אם זה לא שבור, אל תתקן את זה״. גרינברג לא היתה שבורה. אז בשביל מה כל המהומה?

באן מי, גרינברג סאן (צילום: גל קלדרון, אוכל טוב)
באן מי. המנה המצטיינת של הערב | צילום: גל קלדרון, אוכל טוב

מה זה אומר על מסעדה אסייתית שהמנה הטובה ביותר בה היא קורנביף בלחמניה? שגרינברג סאן לא באמת הלכה עד הסוף. היא נתקעה איפשהו באמצע. התבוננו על השולחנות סביבנו. על רובם היו מונחות צלחות עם המבורגרים ושניצלים, תזכורת שנותרה בתפריט מימי הביסטרו העליזים ז״ל. סימן לכך שהלקוחות לא ממש זורמים עם המהפך, והמהפך לא זורם עם עצמו. הקורנביף מגיע בתור ״באן מי״ (78 ש״ח), כלומר, מתחזה לכריך הווייטנאמי המפורסם, רק שבמקום בגט צרפתי, ממרח כבד עוף וירקות מוחמצים, מקבלים לחמניה רכה ומתוקה, קורנביף ניו יורקי-יהודי, מיונז וצ׳יפס. נכון, זו מנה מספקת ומענגת. הקורנביף כבוש לעילא. אבל מה הקשר שלה לסיומת ״סאן״? או לווייטנאם? או למושג ״באן מי״? שקר בפירסום? עושה רושם. אבל לא נלך על זה לרבנות בטוקיו.

עוד שקרים וטעויות קטנות: גיוזה ממולאת בקר (48 ש״ח) היא בכלל לא גיוזה, מאודה ומטוגנת במחבת, אלא דים סאם ואפילו לא מוצלח במיוחד. בצק עבה ומתפרק, מילוי תפל, והמנה כולה הגיעה לגמרי פושרת; גם מנה של ״קארי יפני״ (82 ש״ח), נו, לא באמת ראויה לשמה. הייתי קורא לה – ״ניסיון להעתיק מנה של ג׳ירף״. מדובר באטריות ביצים ברוטב קארי תעשייתי, עם חתיכות פרגית שטוגנו יתר על המידה, פטריות שימג׳י ופטריות אוזן שחורות (שנמכרות יבשות וצריך להשרותן במים). זאת מנת נודלס בינונית ומטה. להגיד שלא הייתי מחליף אותה באיזה פירה טוב? ברור שהייתי. ממלכתי תמורת פירה!

גיוזה, גרינברג סאן (צילום: גל קלדרון, אוכל טוב)
גיוזה בגרינברג סאן. או שאולי זה בכלל דים סאם? | צילום: גל קלדרון, אוכל טוב

יש גם סושי בגרינברג סאן, נו, ברור, כאן מתייחסים למושג ״אסייתיוּת״ בצורתו הנרחבת ביותר, וגם המוטעית ביותר. זה כאילו שלקחו את אסיה ומיקמו אותה לא נכון במפה. ״ניקו רול״ (62 ש״ח) הוא רול עם נתח של בשר וואגיו, אבל קשה היה להבחין בכך, אם בכלל. הרול הוגש לנו, כפי הנראה, רגע אחרי שיצא מהמקרר. הוא הוכן מראש, כמה מביך. הבשר היה קשה, קפוא וצפוד, ההיפך המוחלט של מה שוואגיו אמור להיות. האורז שעטף אותו – כנ״ל. והיו שם גם מיונז וטריאקי ובצל ירוק ומלפפון ושבבי טמפורה, כולם דבוקים זה לזה, מנסים להתחמם. נראה לי ששמעתי אותם מתעטשים.

מנה סבירה היתה ״ביג איי טונה פיצה״ (58 ש״ח), עוד שעתוק או העתקה של מנה דומה שמוגשת בכך וכך מסעדות, אבל לא נורא. לא כולם צריכים להיות מקוריים. זו טורטייה פריכה ודקיקה שעליה נתחים של טונה באיכות ככה-ככה, עם פרוסות עגבניות, מיונז וואסבי וג'ינג'ר כבוש. מעין נישנוש לא מחייב שכזה.

 

פיצה טונה, גרינברג סאן (צילום: גל קלדרון, אוכל טוב)
פיצה טונה. נשנוש כייפי | צילום: גל קלדרון, אוכל טוב

בשלב הזה, אולי כדאי להזכיר את המלצרים, תינוקות של בית רבן עם אייפד ביד, שהסתובבו בחוסר אונים ברחבי המסעדה. עד שהם ניגשו אלינו, עד שלקחו הזמנה, עד שפינו את השולחן, עד שהביאו חשבון. כאילו שגרינברג סאן שכחה את מקצועיותה של גרינברג והמציאה את עצמה מחדש כמקום שמעסיק שמיניסטים שהואילו בטובם לעבוד במציאות של סרבני חל״ת למיניהם.

והקינוחים? קינוחי ויטרינה סתמיים ומוכנים מראש, מוגשים בתוך כוסיות פלסטיק מדכדכות. ״טירמיסו קפה וייטנאמי״ (28 ש״ח) ו״מוס לימון ויוזו״ (28 ש״ח) שיכלו להישאר מאחורי חלונות הזכוכית גם עוד שנתיים ואף אחד לא היה נוגע בהם, כמו שגרינברג יכולה היתה להישאר גרינברג ולא היתה חייבת (למה? בשם האלוהים, למה?) להיות גרינברג סאן שמגששת את דרכה באפלה האסייתית ולא מוצאת. עוד לא מאוחר מדי לחזור למה שהיא היתה פעם.

מוס לימון ויוזו, גרינברג סאן (צילום: גל קלדרון, אוכל טוב)
מוס לימון ויוזו. נגאל מהוויטרינה | צילום: גל קלדרון, אוכל טוב

אפשר חשבון? גרינברג סאן (עיצוב: סטודיו מאקו)
אפשר חשבון? גרינברג סאן | עיצוב: סטודיו מאקו

>> כתבו לביצה עלומה

>> בפעם שעברה אכלנו בפסקדו

גרינברג סאן. אורי צבי גרינברג 25, תל אביב יפו. 03-6136132