יש קטע כזה עם כישרון: לאנשים מוכשרים סולחים על הכל. טוב, לא על הכל, אבל על הרבה. הם יכולים להיות קפריזיים, מעצבנים, שחצנים, נודניקים, ועדיין, הכישרון יפצה על תכונותיהם הרעות. או לכל הפחות, יהפוך אותם לנסבלים יותר. האדם המוכשר, בכל תחום, ניחן במתנה שאין לרבים אחרים. כישרונו מבדל אותו. יש מוכשרים שהשתן עולה להם לראש. יש שנשארים צנועים. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: יש משהו בכישרון שנוסך בך אופטימיות ותקווה, ומכריח אותך להתעלם מכל השאר. כישרון הוא שמש גדולה שמבריחה את החושך.

ומה עם מסעדות? אם האוכל יוצא מן הכלל, מדהים וחד פעמי, אפשר לעצום את העיניים מול פדיחות של מלצרים, טעויות ניהוליות, תקלות, צרימות, שריטות או אטיטיוד מעצבן. אם השף גאון אז מצידי שיירק לי בפנים. טוב, אני כמובן מגזים, אבל הבנתם את מה שאני מנסה לומר. קפריזות הן נסבלות רק כשיש מאחוריהן עולם ומלואו.

זה לא מה שקורה בימינו במסעדת ג׳וז ולוז, אולי המסעדה הכי קפריזית והכי פדחנית שנתקלתי בה לאחרונה, ואולי בכלל. והבעיה היא שאין שם כישרון שיכול לכסות על כך. נותרו רק קפריזות משונות שנערמות אחת על גבי השנייה כמו מגדל קלפים שמאיים להתמוטט.

זה מתחיל כבר בכניסה: ג׳וז ולוז לא פועלת לפי תקנות התו הירוק. למה? ככה. לא בודקים, לא שואלים, המלצרים לא חובשים מסיכות, כאילו שאין ולא הייתה קורונה. זה ממשיך במלצרים. הם פועלים לפי הדגם של העובד הזרוק, הנונשלנטי, החברמן וה״מגניב״, במירכאות כפולות ומשולשות. פעם קראו לזה ״היפסטר״. לא יודע איך קוראים לזה היום. אלינו ניגש איזה אחד, עם חולצה פתוחה עד הפופיק והושיב אותנו על שולחן בר קטנטן, למרות שהזמנו מקום מראש. התרענו בפניו שהשולחן קטן מדי ולא בטוח שיהיה בו מקום אפילו לצלחות של המנות הראשונות. הוא עשה פרצוף חמוץ והעביר אותנו לעוד שולחן קטנטן שהתחבא מאחורי עמוד. וכל זאת בזמן שהמסעדה חצי ריקה, כן? אחר כך, כשהאוכל התחיל להגיע, הוא הבין שצדקנו והעביר אותנו לשולחן נורמלי, לא לפני שחיטט באף בזמן שהגיש לנו את אחת מהמנות. אבל חיטוט-חיטוט, עמוק ויסודי.

(בשלב הזה צריך לומר שג׳וז ולוז שוכנת בחלל המרהיב של מסעדת בוכרה היפה ז״ל ובאמת שאין דברים כאלה. מין קיטש אוריינטלי עם נברשות מרהיבות, פסיפסים, רצפות שיש, עיטורי עץ וציורי תקרה. ארמון אמיתי. וואו בריבוע).

החלל שאכלס את בוכרה היפה ז"ל (צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור)
החלל שאכלס את בוכרה היפה ז"ל | צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור

אה, ויש את העניין הזה שבג׳וז ולוז אין תפריט ואין מחירים למנות. כל אחד משלם כמה שבא לו. הם עשו על זה סיבוב יחצ״ני לפני כמה שנים. אחר כך הסתבר, בפוסט ויראלי שמישהו כתב בפייסבוק, שכשמשלמים פחות מדי כסף, הם רודפים אחריך החוצה ועושים לך בושות. לא יודע אם זה עדיין ככה. וכמובן שאי אפשר להזמין מקום באינטרנט. רק בטלפון. אינטרנט זה לחלשים ולא ״מגניבים״.

אוקיי, אז מגיעה מלצרית, כי המלצר כנראה היה עסוק בלחטט באף. פעם היא באה ופעם הוא בא. היא הסבירה לנו את כל השפיל של ג׳וז ולוז, שלפני כמה שנים, אולי אתם זוכרים, הייתה בכלל בבעלות אחרת, והייתה מרכז בוהמייני של חיי לילה ואוכל, מקום ממש נהדר. זה לא ככה יותר. עכשיו נותרה רק ההילה והיומרה והקפריזה. הקהל, אגב, שהחל למלא את המסעדה בזמן שהיינו שם, ממש לא היה בוהמייני. לא אגיד מה הוא היה.

בכל אופן, המלצרית אמרה שאין תפריט וזה בגלל שהכסף ״מפריע לנו לארח כמו שאנחנו אוהבים״. אוקיי. היא אמרה שהיא תביא לנו את המנות שהיא רוצה להביא, כי הסברנו לה שאין לנו מגבלות ואין אלרגיות ואין פוביות. הנחנו את גורלנו בידה. זו הייתה טעות. כי מסתבר שכשהמלצרית בלבלה את המוח על האידיאולוגיה של ה״אהבה״, היא בעצם התכוונה לכך שהיא הולכת להתנהג בזלזול אטומי, כמו סתם עוד מלצרית אדישה וחובבנית בכל מזללה והמבורגרייה. לפחות היא לא חיטטה באף (אבל היה לה ספטום).

כך, חיכינו חצי שעה עד שהגיעה המנה הראשונה. קיבלנו כרישה צלויה בדבש, עם עלים ירוקים בוויניגרט צנוברים עם טעם אגוזי וגבינה כחולה. מנת בתי קפה סבירה לחלוטין, יש לומר. אחרי עוד חצי שעה, נאותה להגיע עוד מנה ראשונה. תודה באמת. טרטר בקר, ״בכבישה מהירה״, אמרה המלצרית וברחה מבלי להסביר. למה צריך לכבוש טרטר? לא משנה. קוביות הבשר התערבבו באבקת חרדל והוגשו לצד סלט ביצים בטמפרטורת החדר, צנוניות מוחמצות וצנימים. שוב, לא רע. טעמים תקניים, הטרטר עבד טוב עם סלט הביצים. לא משהו יוצא דופן, אבל גם לא אסון גדול של קוליפורמים וליסטריה.

כרישה צלויה בדבש, עם עלים ירוקים בוויניגרט צנוברים (צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור)
כרישה צלויה בדבש, עם עלים ירוקים בוויניגרט צנוברים וגבינה כחולה | צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור
טרטר בקר בכבישה מהירה (צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור)
טרטר בקר בכבישה מהירה | צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור

בשלב הזה, שמנו לב שכל השולחנות שלידינו קיבלו מנת לחם וחמאה. למה אנחנו לא? כנראה שזה חלק מהקפריזה. מנות אחרות לא הוצעו לנו בכלל. אולי המלצרית חשבה שאין לנו פרצוף של קישואים, נקניקייה או אטריות? אנחנו אמורים להיעלב?

מה כן הוגש לנו? צמד שיפודי קלמרי בגריל, משוחים בפלפל חריף מותסס, עם תפוחי אדמה ראטה שבושלו עם עלי חמציץ. הקלמרי נצלו באופן מושלם, טעמם מפוחם וחריף. תפוחי האדמה היו רכים והחמציץ נתן את חמציציותו. המנה השנייה הייתה בטן חזיר שהוגש בציר חזיר ושבבי בוניטו מיובש, עם קולרבי צלוי. הבטן הייתה אמורה להיות יותר פריכה במעטפת החיצונית שלה, אבל גם זו מנה סבירה. הציר היה עשיר ונפלא. מה שמצחיק זה שהיינו שני סועדים והמלצרית הגישה לנו רק סכין אחת לחיתוך בטן החזיר. זרקה את הסכין על השולחן ויאללה, תסתדרו ביניכם. אמרתי מצחיק? האמת שבשלב הזה כבר לא היה כוח להתעצבן.

צמד שיפודי קלמרי בגריל (צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור)
צמד שיפודי קלמרי בגריל | צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור
בטן חזיר (צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור)
בטן חזיר | צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור

כשסיימנו את שתי המנות הנ״ל, המלצרית תהתה אם נרצה סטייק על העצם. מה קשור סטייק על העצם אחרי כל מה שאכלנו עד כה? לא ברור. במקום זה היא הביאה ניוקי דלעת ברוטב חמאת אגוזי לוז ושעועית ירוקה. ניוקי רך ואוורירי יחסית, אבל סתמי למהדרין, שכמותו ניתן למצוא בכל בית קפה. בשלב הזה תהינו אם עידו קרמסקי, השף, שזכור לנו בזכות כישרונו ומקוריותו בארוחות קודמות וששרד כבר כמה גלגולים של ג׳וז ולוז, לא מוחזק במטבח בניגוד לרצונו. רק זה יכול להסביר את הבישול התקני, הסביר לפרקים, אבל לחלוטין פושר במהותו. עידו, תמצמץ פעמיים בבקשה אם כן.

קינחנו במלבי שהוא נדוניה עוד מימי ג׳וז ולוז העתיקים והוותיקים. מלבי עשיר ומעולה. עבור מסעדה שחושבת שהכל מותר לה, ג׳וז ולוז בהחלט לא מוכשרת מספיק בשביל כל הקפריזות והמבוכות. השארנו 600 שקלים כולל טיפ, כי אין צורך להעניש מלצרים על קלולסיוּת ואטיטיוד מעפן וגם לא על גירוד עמוק ונוח באף ואפילו לא על היעדר התו הירוק, וזה היה ממש יותר מדי בשביל ארוחה שכזאת. ברחנו משם מהר.

ה-מלבי של ג'וז ולוז (צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור)
ה-מלבי של ג'וז ולוז | צילום: אלון אפלבויים, יחסי ציבור
חשבון בג'וז ולוז - 600 שקלים (צילום: סטודיו mako)
חשבון בג'וז ולוז - 600 שקלים | צילום: סטודיו mako

>> כתבו לביצה עלומה

>> בפעם שעברה אכלנו בשאראק

ג'וז ולוז. התנופה 7, תל אביב. טלפון: 03-5606385. לא כשר