בדרך כלל, אני ממש לא מאמין בסיפורי נסים או בסתם מעשיות, אבל שליח מסתורי הניח השבוע על שולחני את המכתב המפתיע הבא. בשנייה הראשונה שבה ראיתי את כתב היד שכל כך מוכר לי נכנסתי לפניקה. ואז התחלתי לקרוא:
שלום לך אביב,
כאן דנקנר. לונג טיים נו סי. איזה דנקנר? נו באמת, כמה דנקנרים אתה כבר מכיר אישית? ואם לחדד את השאלה: כמה דנקנרים כיכבו במדור שלך ב-mako במשך 17 שבועות ברציפות? ואם להיות ספציפי: כמה דנקנרים פירנסו אותך כל כך יפה בגלגול הקודם של "מי נגד מי", בימי "העיר" העליזים? ואם להיות אקטואלי: כמה דנקנרים הופיעו ביום שני האחרון, למשך שניות ספורות, בדף הפייסבוק של mako? מה אתה ממלמל? שניים?! שני דנקנרים בהפרש של פחות מדקה? זו בדיוק הנקודה. אתה באמת חושב שזה צירוף מקרים שהתמונה שלי צצה אאוט אוף דה בלו בפייסבוק שלכם, באייטם שממש, אבל ממש, לא קשור אליי? תחשוב שוב.
תיכף נגיע לפואנטה, אבל תרשה לי לפתוח בכמה מלים אישיות, מלב אל לב, ממני אליך. בטח לא תתפלא לשמוע שלא ממש התגעגעתי ושאתה לא מאוד חסר לי שם למעלה. עוד כשהייתי בחיים הופתעתי לא פעם מהאובססיה המסוימת שפיתחת כלפיי. לפעמים זה שעשע אותי. לפעמים פחות. קצת התפלאתי שלא הטרחת את עצמך להלווייה, אבל עליך אני יכול להאמין הכל. לאחר שמאות המנחמים סיימו לחלוף על פני קברי התחוח, ולאחר שהשקט המבורך חזר לשכון בבית העלמין הסולידי בצומת מורשה, קיוויתי שמותי בטרם עת יצניח איזשהו מסך שחור, עבה ומבורך על דמותך החיוורת ועל היחסים הבלתי ברורים שהיו לנו.
מבלי לבקש רשות וללא הודעה מוקדמת, פתחת באיזשהו פולחן מקאברי סביבי, שאותו מיתגת בשם הלא הכי מקורי "מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד". התחלת להציק על בסיס שבועי לכל החברים הקרובים שלי, מאהוד ראש הממשלה לשעבר ועד יצחק מפקד גל"צ לשעבר, וניסית לשווא לשאוב מהם סיפורים מעניינים עליי. לא היססת להטריד את שרי המקסימה, בעלת הוצאת הספרים שאצלה כתבתי את ספרי האחרון, ואפילו הצקת לבן הכל כך כל כך יקר שלי, איתי.
וככה, שבוע אחרי שבוע, במשך ארבעה חודשים מעייפים, פרסמת עוד ועוד סיפורים אזוטריים שאליהם נקלעתי שלא בטובתי ושבחלקם מצאתי עצמי בתפקיד הכוכב הראשי. אפילו לאלוהים, השכן החדש שלי שמתעקש מדי ערב להפסיד לי במשחקי טריוויה, לא הייתה תשובה כששאלתי אותו איך זה שגם אחרי מותי הנודניק מדרום חולון לא שוכח אותי סופסוף ונותן לי קצת מנוחה.
בהתחלה מאוד הרגיזה אותי הפתולוגיה הזו שלך, שבטח גרמה לך לשכנע את עצמך שמדובר באיזושהי מחווה נאצלת לזכרי. אבל כמו שלפעמים קורה, ככל שנקפו השבועות והמשכת לכתוב עליי עוד ועוד סיפורים מטופשים, התגלתה לי שוב העובדה המסקרנת שהמרחק בין איבה לחיבה הוא די קטן. לא תאמין, אבל מצאתי את עצמי מחכה כל שבוע לסיפור הבא. עד כדי כך, שאפילו לא מאוד כעסתי כשידידתי נרי, שרבתי איתה, חברי רון, שהסתכסכתי איתו, ואחר כך אתה, נתתם פומבי למשפט הכי נורא שהוצאתי אי פעם מהפה המלוכלך שלי. כמובן שבדיעבד אני מצטער על המילים האיומות והמיותרות האלה. מה לעשות? לא הייתי מושלם. מי כמוך יודע את זה (אבל אם אתה זקוק להשלמות בנושא אתה יכול לשאול את הגברת דנקנר).
בכל מקרה, אם לחזור לעניין, השבועות נקפו וקצת התאהבתי בקונספט המקורי שלך לשימור זכרוני לברכה. אבל לפני חודש וחצי, ב-1 באוגוסט ליתר דיוק, נכנסתי לטור וגוללתי כרגיל לאייטם שאמור היה להיקרא "מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (34)". לתדהמתי ולאכזבתי, לא מצאתי אותו. חשבתי שמדובר באיזושהי תקלה, סיפורים משובחים עליי הרי לא חסרים, אבל כאשר חלף שבוע נוסף, ואחריו עוד שבוע, והפינה לא שבה למקומה – הבנתי שהפסקת סופית להתעניין בי. שאתה מנסה לשכוח ולהשכיח. באותו יום נמהר גמלה בלבי ההחלטה לרדת למטה ולעשות קצת סדר, כלומר בלגאן.
כמובן שלא עשיתי אז זה מיד. הייתי צריך לחכות כמה שבועות. להפעיל קשרים. אבל זוכר את מה שיצחק חברי כבר אמר לך פעם, באחד הסיפורים שלך? כלומר שלי? "אם יש מישהו שיכול לחזור מממלכת המתים ולספר אם יש עולם הבא או אין, זה דנקנר. רק הוא, עם האופי המיוחד שלו, מסוגל להבקיע דרך חזרה". האמת? לבני מכיר אותי הרבה שנים והוא שוב צדק כמובן.
וככה, בסופו של דבר, אחרי שקיבלתי את האישור המיוחל מהבוס החדש שלי (היית מאמין שאני אתגעגע ככה לשוקן ונמרודי?), נותר לי רק להמתין להזדמנות המתאימה לקפוץ ארצה ולהיפרע ממך. ההזדמנות הזו צצה במפתיע ביום שני האחרון, כאשר הרשות לניירות ערך החליטה להעמיד לדין את נוחי דנקנר. בעמוד הפייסבוק של mako העלו הפניה לאייטם הזה, אבל במקום תמונה של נוחי הופיעה שם תמונה שלי. נכון שאתה וחבריך ב-mako הייתם משוכנעים עד רגע זה שרק צירוף מקרים מצער גרם לכך שהתמונה שלי צצה שם אאוט אוף דה בלו? אז זהו, שלא. הגיע הזמן לכבות את האורות על השטות הזו ולספר לך שאין כאן שום מקריות, ושום גזירת גורל, אלא פשוט נקמה טהורה, שהוגשה קר. בדיוק בטמפרטורה שאני אוהב.
לתומי קיוויתי שתנצל את יום כיפור האחרון כדי לבקש ממני סליחה על כך שגדעת בפתאומיות את פתיל סיפוריי מהטור שלך, ואתה יודע מה? לא היה מזיק אילו היית מביע גם איזו חרטה קטנה על זה שהעזת אפילו שלא להזכיר אותי בטור המשעמם לסיכום שנת תשע"ג בעיתונות. עם טיפ-טיפה מאמץ יכולת, למשל, להעניק לי את קטגוריית "העיתונאי הכי מעניין שנפטר בתשע"ג". מה יש? לא מגיע לי? בעיקר אחרי שכל הסיפורים שלי פרנסו אותך כל כך יפה? למרבה הצער, לא עשית את זה. חבל, אבל לא נורא. אתה מוזמן כמובן לחשוב עליי ביום כיפור הבא ולבקש סליחה וכפרה, ואני, מצדי, בהחלט מתחייב להשיב את פניך ריקם.
זהו, נדמה לי. הנקמה הקטנטנה שלי הושלמה. אני מאמין ומקווה שהבנת את המסר ושתשכיל להתייחס אליי מעת לעת, או לכל הפחות להקדיש לי ספיישל מושקע לקראת יום השנה. זה יקרה ב-5 באפריל, 13 ימים בלבד לפני יום ההולדת שלך. אתה לא באמת רוצה לדעת איזו מסיבת הפתעה מצמיתה אני מתכנן לך אם חלילה וחס תשכח לזכור אותי.
בברכה,
אמנון דנקנר
נ.ב.