הנה שאלה פשוטה: האם חוק הספרים מגן עלי או פועל לרעתי? אני מנחשת שלא מעט סופרים - וגם עורכים, מו"לים ושאר עוסקים במלאכה – שואלים את עצמם את השאלה הזאת כעת, כאשר מציינים בישראל שנה מאז שנכנס לתוקף. האם חוק הספרים בעדי או נגדי?

אספר לכם בקצרה: בימים אלה רואה אור ספרי החמישי, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה. מבין ספריי, זהו הספר הראשון שרואה אור תחת הוראות החוק החדש. כסופרת, כעורכת וכמנחה של כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, אין ספק שחוק הספרים משפיע עלי ישירות. כל פרנסתי – גם כל תשוקתי, כל האמנות שלי והפוליטיקה שלי – בכתיבה. והכתיבה לעולם מכוונת גם לקריאה – ליציאה אל האור (בין שבספר כרוך ובין שבצורות אחרות).

במידה רבה אפשר לומר שחוק הספרים נועד בשביל אנשים כמוני – לא סופרים של רבי מכר, לא בהכרח סלבס של הספרות, אלא אנשי המלאכה, האמנים והאוּמנים, שכותבים גם בסוגות שאינן פופולריות, והכתיבה הספרותית היא אזור המחייה שלהם, שבו הם לומדים ומתפתחים ויוצרים ומבקשים להביא מפירות יצירתם אל העולם. האם החוק הזה לטובתי או לרעתי?

אין תמונה
לא צריך להיות מקצוען כדי לזהות תסכול
אין מתנות חינם

רוב התשובות לשאלה הזאת נעות בין שני קצוות. קצה אחד שאותו מסמן נחמיה שטרסלר, עיתונאי הימין הכלכלי, שחורץ כי החוק הוא כישלון חרוץ. לשיטתו, הכל מפסידים ממנו, ובמיוחד הסופרים: "התוצאה הרסנית: המכירות של ספרים חדשים צנחו ב–35 אחוז!", הוא זועק. בקצה השני עומדת, למשל, רחלי אידלמן, המו"לית של הוצאת "שוקן". היא מראה ששטרסלר אינו קורא נכון את החשבון. לשיטתה, רב מכר שהכניס לסופר 30 אלף שקלים לפני שהחוק נכנס לתוקף, יכניס לו 124,440 שקלים בתקופת החוק.

התשובות משני הקצוות מלאות במספרים – היקפי מכירות, שיעורי תמלוגים, שיעורי רווחים. היום התמלוגים עומדים על 8%, לפחות. בעבר הם היו מתקרבים יותר ל-18%, לפחות. אבל היום, מזכירים לנו, התמלוגים לסופר נגזרים מהמחיר לצרכן – זה שנקוב על גב הספר. בעבר הם נגזרו מהתקבולים שנכנסו לקופת המו"ל – סכום נמוך הרבה יותר מזה שנטבע בגב הספר. אלה מחשבים ירידה במכירות. אלה מחשבים עלייה בהכנסות. כך או כך, רק על עובדה אחת הכל מסכימים: ספר חדש לא נכנס למבצע של ארבעה במאה שקל. למשך שנה וחצי יהיה הספר מוגן ממבצעים והנחות.

בהקשר הזה אני יכולה להעיד על תחושה של אי נוחות. הנה, יש לי ספר חדש. הוא עולה 62 שקלים. זהו ספר בכריכה קשה, שמבקשת לסמן את ערכו וייעודו: הוא ישמש בן לוויה לסופרות ולסופרים בעבודתם, והוא יישאר לצדם במשך שנים של כתיבה, למקרה שירצו לחזור ולעיין בו, מעת לעת, לשאוב ממנו השראה.

אף שאינו פונה להמונים אלא רק למי שמתעניין בכתיבה, אני רוצה שרבים יקראו את "לטפס על ההר, או: איך לכתוב". אני רוצה להעניק אותו חינם או בהנחה מופלגת לאנשים שאני מעריכה, ושיכולים להשפיע על אחרים שיקראו. אני רוצה להעניק אותו בהנחה מופלגת, אם לא חינם אין כסף, למשתתפים בסדנאות שאני מנחה. אני רוצה שיגיע לרבים ככל האפשר.

אבל בשונה ממה שיכולתי לעשות עם ספריי הקודמים, לפני החוק, כל זה אינו אפשרי עוד. ההוצאה אינה יכולה להרשות לעצמה לפזר יותר מדי ספרים חינם. הספר מוגן מפני מבצעים והנחות. אני לא יכולה לחלק מתנות.

וכן, זה לא נוח ולא נעים. אבל אומר כאן מפורשות: בזאת – בתלונה על אי הנוחות – מסתכמות טענותיי. מכאן והלאה, רק דברי תמיכה ועידוד לחוק. אני מוכנה לשלם את המחיר של אי-הנעימות. אני גם מוכנה לשלם, אפילו, את מחיר הקושי להפיץ את הספר בחודשים הראשונים – את הירידה המשוערת במכירות – בגלל היעדר המבצעים.

ארנה קזין
מוכנה לשלם את המחיר. קזין | צילום: ינאי יחיאל
המלצה לפי מבצע

בחשבון הסופי, אני משוכנעת שהחוק החדש בעדי. זאת משום שהמצב הקודם – שאותו ביטל החוק – יצר זבני ספרים שבוגדים בספרים, בספרות, ובזכות הקיום של חנות הספרים. וזה היה מצב בלתי נסבל, מדכא ומייאש בשביל סופרות וסופרים שכמותי.

במצב הקודם, שנוצר בגלל התחרות ההרסנית בין רשתות הספרים, זבנים בחנויות נהגו לרוקן את תפקידם מכל תוכן. קוראים היו מבקשים המלצות על ספרים ומקבלים אותן רק על פי תווית המבצע והמחיר. לא פעם ביקשתי ספר מסוים – נניח ביקשתי את המסות של וירג'יניה וולף, בספר "על מות העש". והזבן היה אומר לי:  זה לא במבצע. אולי תקחי את "אל המגדלור", שכן נכנס למבצע כי הוא רומן ולא מסה [זאת כמובן רק דוגמה, מהצד הטוב של קשת הדוגמאות – דוגמה של זבן שבכלל מתייחס לכיוון הכללי של העניין של הקונה. רוב הזבנים ברשתות מצאו את עצמם מתמקדים אך ורק ברשימת הספרים שעליהם לקדם לטובת הבונוסים שאולי יקבלו מהרשתות בהתאם להסכמי קידום עם ההוצאות, או משהו כזה].

טוב שיש חוק הספרים כי זבני הספרים יחזרו לעשות את עבודתם. מצדי שייסגרו עשרה סניפים בכל רשת, אבל שהעובדים בסניפים הנותרים יקבלו שכר הוגן ויוכלו לעשות מלאכתם נאמנה. טוב גם שהקונים ימצאו את עצמם רוכשים את ספריהם בחנויות העצמאיות, שממילא אינן יכולות להרשות לעצמן להוריד מחירים ולהציע מבצעים. מה שחיוני לסופרות ולסופרים כמוני הוא שתפרח תרבות של ספרות, תרבות של מפגש בין קוראים לבין סופרים – מהסוג שכיום רק החנויות העצמאיות מאפשרות – בתיווכם של זבנים בעלי אג'נדה ספרותית, ויכולת להקשיב לקוראים. טוב שמוכרי הספרים, הזבנים בחנויות הספרים באשר הן, יחזרו לעסוק במקצוע החיוני כל כך שלהם בגאווה וביושרה. אחרת, לכל העניין הזה של הכתיבה ושל הספרות – ובכלל לא חשוב שיעור התמלוגים וגובה תקבולים – אין בכלל לאן ללכת.

ארנה קזין היא סופרת ומסאית. במשך עשרים שנה כתבה ביקורת תרבות בעיתונים, ובהם "העיר", "חדשות" ו"הארץ". קזין הקימה בראשית 2013 את "תחנת כתיבה" - שירות של הנחיה וליווי בכתיבה, ביחד עם דנה אולמרט ודפנה בן צבי. היא מנחה סופרות וסופרים בקבוצות ובאופן אישי, בעיקר בסוגות הלא בדיוניות – הממואר, הביוגרפיה והחיבור האישי. ספרה האחרון, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", ראה אור בהוצאת "אחוזת בית".

עוד ב-mako תרבות: