אני לא יודעת איך לדבר עם ילדים קטנים. פשוט לא יודעת איך לפתוח שיחה. אם הם שייכים לקטגוריית תלמידים מכיתה א' ועד ח' – אני מרגישה ריחוק וזרות נורא גדולה, ולרוב כשאני מתחילה שיחה עם אחת כזאת, אני אשאל אותה "מה המקצוע האהוב עליך בבית הספר". מה עוד יש לשאול ילדה בכיתה ב'?

וזה, כמובן, בהתאמה מוחלטת לאיך שאני הרגשתי כשהייתי ילדה בגיל יסודי. הרגשתי שאף אחד מהמבוגרים לא זוכר מה זה להיות ילדה. שנאתי יותר מכל כששאלו אותי מה השיעור האהוב עליי, זו הייתה עדות מוצקה לכך שאין להם שמץ של מושג מה עובר עליי, מה מעניין אותי, איך נראים חיי.

התחלתי לקרוא באובססיביות איפשהו בגיל 11. זה גם היה שיא הקריאה שלי של כל הזמנים, קראתי המון. וגיבורות הספרים שקראתי היו כמעט תמיד נערות צעירות; בנות תשע, עשר, אחת עשרה. ממש כמוני. בניגוד לשלל מבוגרים רנדומליים שהקיפו אותי בימי היסודי העליזים ונהגו לשאול מה המקצוע האהוב עליי, מי שתמיד הבינו אותי – ולעולם לא המעיטו בערכי – היו ספרי הנעורים. ויותר מכולם, היו שניים: "אורה הכפולה" ו"מטילדה", של אריך קסטנר ורואלד דאל, בהתאמה.

 עוד בפרויקט:
>> מה המומינים לימדו אותי על חרדה ודיכאון
>> לא רק מלחמה מצלקת את הנפש. גם ספרים מצלקים
>> לא פנטזיה פדופילית, כן שיעור בכוחה של אמפתיה

הגיבורות של הספרים שקראתי מעולם לא זלזלו בי ולא באינטליגנציה שלי. אם כן, הן היו חוזרות לספריה כבר באותו היום. אלה שנשארו היו דומות לי: נערות אמביציוזיות, חכמות מספיק כדי להבין מה קורה סביבן ונאיביות מספיק כדי לחשוב שהן יכולות לשנות את העולם.

אבל היה בינינו גם המון שוני. הן היו אמיצות; אני לא הייתי. הן היו ילדות רגילות לחלוטין עד שיום אחד הרפתקה נפלאה קרתה להן; זה לא היה המקרה שלי. הן היו חכמות, שובבות, חברותיות וסקרניות. אני ישבתי בבית וקראתי ספרים, וקיוויתי שהרפתקה נפלאה תתפוס גם אותי – מבלי להבין שהרפתקאות קורות למי שיוצא מהבית ומחפש אותן, לא למי שיושבת במיטה ומדפדפת.

 הגיבורות של הספרים שקראתי מעולם לא זלזלו בי ולא באינטליגנציה שלי. הן היו דומות לי: נערות אמביציוזיות, חכמות מספיק כדי להבין מה קורה סביבן ונאיביות מספיק כדי לחשוב שהן יכולות לשנות את העולם

כאלו היו לי פלפי ואורה קרנר של אריך קסטנר, גיבורות "אורה הכפולה" – שנראו זהות לחלוטין, שתי טיפות מים, פרט לשיערן: אחת עם תלתלים, אחת עם שיער חלק. כזו הייתה מטילדה סטמבל של רואלד דאל, שחונכה על ידי ספרים, ממש כמוני. בזמן שאלפי ילדים חיכו למכתב מהוגוורטס שיספר להם שהם בעצם ממש מיוחדים, אני חיכיתי לגלות את תאומתי האבודה או למצוא בתוך עצמי יכולת טלקינזיס נסתרות.

 עוד בפרויקט:
>> ראנד עזרה לי לזקק את מה שרציתי לשנות בעצמי 
>> יש עולם מצמית שמציית לנורמות מדכאות. ויש את העולם של קסטנר 

ותמיד גיבורי הספרים היו נורא מסכנים. ההוא גדל בלי אמא, זאת הייתה שנואה על ידי המשפחה שלה עצמה, ואפילו אל תתחילו לשאול לגבי המנהלת האיומה מבית הספר. הכל היה ממש, ממש גרוע, וגיבורי הספרים נותרו אופטימיים. בזמן שהאמביציה וטוב הלב של אורה, לי ומטילדה נתנו לי השראה ודוגמה אישית, חייהם העלובים נתנו לי פרופורציות. אני – בת בכורה למשפחה רמת גנית סטנדרטית לחלוטין, שחוותה קשיים חברתיים ביסודי – מה הן הבעיות שלי מול ההתנכרות של משפחת סטמבל האיומה למטילדה? מה זה מול חיים אצל הורים שהחליטו להפריד בין שתי תאומות בלידתן? הבעיות שלי הן שטויות, זה מה שהן. וזה בכלל לא משנה שהסיפורים שקראתי לא היו "אמיתיים". עבורי זה היה הכי אמיתי שיש.

 

יותר מהכל, "מטילדה" ו"אורה" היו הבריחה שלי מחיי. בהפסקות, בשיעורים, בנסיעות, אחרי הצהריים. הקדשתי כל דקה פנויה כדי לגמוע עוד מעלילותיהם המופרכות והנהדרות של הילדות בספריהם של דאל וקסטנר. אינטראקציה חברתית? למה בעצם, אם אפשר לקרוא בפעם החמש מאות על הפרק שבו מטילדה ולוונדר מביאות לכיתה סלמנדרה? 

הספרים שקראתי בילדותי, וספריהם של דאל וקסטנר יותר מכל, לא רק השפיעו עליי; זו קלישה-בת-קלישאה, אבל הם הצילו אותי. בשנים קשוחות, שנים שבהן שנאתי את עצמי ואת כל מה שהקיף אותי, הבריחה – והפרופורציות – שהעניקו לי אורה, לי ומטילדה שמרו אותי עם הראש מעל המים. הן לימדו אותי שילדות בנות 11 הן ממש לא מטומטמות כמו שנוטים לחשוב, ושהן בהחלט יכולות לשנות את העולם (גם אם זה שינוי ממש, ממש קטן). הן הבטיחו לי שההרפתקה שלי, זו שיהיה ראוי לכתוב גם עליה ספר יום אחד, עוד תגיע. והן גם הזכירו לי לעולם לא לשאול אף ילדה מה המקצוע האהוב עליה בבית הספר, ואם זה הדבר היחיד שיש לי לשאול - אולי עדיף פשוט לשתוק.