הדבר הראשון שצריך לגרום לקורא להרים גבה הוא שם הספר: "שלושים וחמישה במאי". אלא שהקורא, במקרה שלהלן, היה ילד; ולא סתם ילד, אלא ילד ישראלי שלא שולט עדיין בלוח השנה הגרגוריאני, ודאי שלא יודע שאין 35 ימים בחודש מאי (או בכל חודש אחר). לפיכך, כשאריך קסטנר הגרמני פתח את סיפורו ב"הדבר היה בשלושים וחמישה במאי (...) לכן, כמובן, אל לנו לתמוה שהדוד סבוני לא התפלא על שום דבר", לא תמהתי ולא התפלאתי על שום דבר. 35 במאי היה מבחינתי תאריך הגיוני כמו כל יום אמיתי על לוח השנה, והדבר לא עורר בי חשד – לפחות עד שקסטנר הוסיף ש"בשלושים וחמישה במאי חייב האדם להיות מוכן לדברים המופלאים ביותר". התכוננתי – והם באמת היו מופלאים.

"שלושים וחמישה במאי" מספר על דני (כפי שנקרא בתרגום לעברית של אלישבע קפלן מ-1947, שהיה גם התרגום היחיד עד לזה של מיכאל דק מ-1999, אשר השיב לילד את שמו המקורי – קונרד), אשר מקבל מטלה בבית הספר: לכתוב חיבור על הים הדרומי. "כל הטובים בחשבון קיבלו את הים הדרומי", הוא מסביר, "המורה אומר שאין לנו דמיון". למזלו הטוב, הדבר קורה לא רק בשלושים וחמישה במאי, אלא גם ביום חמישי – היום שבו דודו, הרוקח סבוני (רינגלהוט במקור ואצל דק), אוסף אותו מבית הספר. בעזרת סוס שחור מדבר וחובש מגבעת קש (ובהמשך גם מחליק על גלגיליות) בשם נגרו קבלו שהם פוגשים ברחוב באקראי, ומבעד לארון גדול ועתיק (שנחשב להשראה לארון הבגדים המוביל לנרניה של ק"ס לואיס), הם יוצאים למסע עתיר הפתעות והמצאות אל הים הדרומי.

עוד בפרויקט:
>> מה המומינים לימדו אותי על חרדה ודיכאון
>> לא רק מלחמה מצלקת את הנפש. גם ספרים מצלקים
>> לא פנטזיה פדופילית, כן שיעור בכוחה של אמפתיה

אין נקודה משעממת על מפת הדרכים של דני וסבוני. ארץ העצלנים היא פנטזיה נהנתנית שבה הפירות מתקבלים מן העץ במשיכת ידית כשהם מוכנים לאכילה, תרנגולות מתרוצצות ברחובות ומטילות ביצים היישר למחבתות הקשורות לזנבותיהן, וכל הבתים מתניידים על גלגלים על מנת שאיש לא ייאלץ לקום ממיטתו. במצודת העבר המזהיר חיים גיבורי ההיסטוריה (בהם יוליוס קיסר, נפוליאון בונפרטה ואכילס), מתחרים בספורט ומשחקים בחיילי עופרת. העולם ההפוך מנוהל על ידי ילדים אשר מענישים את המבוגרים על מעשיהם. קריית חשמל היא עיר עתידנית אוטופית שבה איש אינו עובד (אלא אם הוא רוצה בכך), מכונות מספקות את כל הדרוש והכל ניתן בחינם. זה גם המקום שבו קסטנר מפליג בנבואות ז'ול-וורניות: מכוניות אוטונומיות, מסועים במקום מדרכות ומכשיר טלפון שנמצא בכיס המעיל. התחנה האחרונה, מעבר לקו המשווה (שהוא רצועת פלדה ארוכה שמצוחצחת על ידי פועלת ניקיון), היא הים הדרומי, שם חיה פטרוסיליה, הנסיכה המשובצת כלוח שחמט (משום שאביה שחור-עור ואמה לבנה). משם יחזרו דני וסבוני הביתה – בלי נגרו קבלו, שהתאהב בסוסה לבנה מקומית, למגינת ליבו של הדוד, הרווק המושבע ("למה לו להתחתן?", הוא רוטן, "לא סוס אתה אלא חמור גדול!").

 

בהקדמה ל"אמיל והבלשים" מספר קסטנר שרצה לכתוב ספר הרפתקאות על הים הדרומי אבל נתקע משום שהתקשה לזכור פרטים מסוימים. מלצר בבית הקפה שבו נהג לכתוב הציע לו לכתוב רק על הדברים הידועים לכל, וכך נולד "אמיל והבלשים". "שלושים וחמישה במאי", שנכתב שלוש שנים מאוחר יותר, הוא התרסה כלפי אותה עצה: קסטנר, בעט משוחררת ורבת מעוף, כותב על דברים שלא ידועים לאיש – ובכל זאת על מה שידוע לכל; למשל, על מלחמות (ולנשטיין וחניבעל נלחמים בחיילי צעצוע עד טיפת הבדיל האחרונה: "מה חשוב כמה חיילים ייפלו כל עוד יש לך כוחות מילואים?") ועל כלכלה מודרנית (המנקה בקו המשווה רוצה שהקו ימשיך להחליד כדי שלא תאבד את עבודתה).

עוד בפרויקט:
>> ראנד עזרה לי לזקק את מה שרציתי לשנות בעצמי
>> מבוגרים לא יודעים לדבר בגובה העיניים. ספרים כן 

הספר מרובד כמו ארוחת חמש מנות בשבט של פטרוסיליה ("יתושים ברוטב, לשונות נחשים מעושנות"). מתחת לגלגיליות עליהן גולש נגרו קבלו אפשר למצוא שכבות של ביקורת חברתית: כלפי פוליטיקאים ואנשי צבא, כלפי הורים ומערכת החינוך, כלפי התלות המוגזמת של האנושות בטכנולוגיה (הביקור בקריית חשמל מסתיים בתובנה ש"גן העדן מתפוצץ"). אבל חוט השני הביקורתי שעובר בספר נמתח על העולם "האמיתי", זה שאותו עוזבים דני וסבוני – עולם מצמית ומשמים שמציית לכללים ולנורמות מדכאי חופש, יצירתיות ודמיון. "הוריי לא הרגישו כלום מפני שהגעתי לארוחת הערב בזמן", כותב דני בחיבור, "ואצלנו זהו העיקר".

קסטנר, בעט משוחררת ורבת מעוף, כותב על דברים שלא ידועים לאיש – ובכל זאת על מה שידוע לכל; למשל, על מלחמות (ולנשטיין וחניבעל נלחמים בחיילי צעצוע עד טיפת הבדיל האחרונה: "מה חשוב כמה חיילים ייפלו כל עוד יש לך כוחות מילואים?") ועל כלכלה מודרנית (המנקה בקו המשווה רוצה שהקו ימשיך להחליד כדי שלא תאבד את עבודתה)

סדר חייב להיות, קובעת האמרה הגרמנית – אבל קסטנר קובע אחרת. סבוני שלו פורע מוסכמות מהרגע הראשון: במעשים קונקרטיים (הוא מכין לארוחת צהריים עוגת בצל וסלט בשר עם מיץ פטל, ומארח את נגרו קבלו כנגד נזיפתו של בעל הבית על כך שאין להכניס סוסים לדירה), אך נדמה שגם בפרופיל שלו – רווק ללא ילדים. הספר מסתיים כשסבוני מכנה בטעות את דני "בני" – והמספר מעמיד אותו על טעותו. בעולם האמיתי, מבין גם קסטנר, סדר בכל זאת חייב להיות – ובכל זאת, נדמה שזו קריצה מרגשת מהעולם שמעבר, שהוא "מעבר" בכל מובן. הרי דני יקר לסבוני ממש כאילו היה בנו. 

"שלושים וחמישה במאי" היה הספר שקראתי בילדותי יותר מכל ספר אחר. כשהלכתי לישון, הוא שכב על המדף שמעל לראשי, ובכל פעם שחיפשתי קריאה מהנה ומשוחררת – הרמתי אותו. הייתה לי חיבה מיוחדת לספרים הפרועים והפנטסטיים (והפחות-מוערכים) של קסטנר: "הטלפון הכשוף", "טיל אולנשפיגל", "חכמי שילדה", "הרפתקאות הברון מינכהאוזן". "שלושים וחמישה במאי" התעלה בעיניי על כולם. הוא סוחף, חכם, מצחיק ומשחרר את הדמיון לחופשי. הוא היופי שיש בספרים: המקום שבו שלושים וחמישה במאי הוא תאריך מופלא, מרתק – ואמיתי לחלוטין.