כמה סדרות תיכון אפשר לראות? כמה שצריך ואז עוד. השנה קיבלנו את המנה שלנו ממינדי קיילינג, שסיפקה לנו גיבורה מהממת - דיווי, הודית אמריקאית - כי הדבר האחרון שמתחשק לנו זה עוד גיבורה גנרית שנראית כמו מלכת הכיתה (אל תדאגי אגם רודברג, יום אחד יחזרו לכוסיות).

דיווי וחברותיה, כולן מגניבות מספיק כדי להיות לא לבנות ו/או סטרייטיות, עוסקות בפעילויות האהובות על נערות - להתאהב, להתאכזב ולהיות לא מספיק מקובלות. והכל באופן המינדי קיילינגי האהוב, כלומר רגיש ומתוק והולסומי וממש ממש מצחיק, שהפך את הסדרה לבינג' הכי מתגמל רגשית של 2020. (נטע חוטר)

 

 

אולי יש במאים אחרים שהיו מעזים לגעת בסרט על ילד שהחבר הדמיוני שלו הוא אדולף היטלר, אבל אף אחד לא היה מטפל בזה כמו טאיקה ואיטיטי ("המצוד אחרי אנשי הבר", "החיים בצללים", "ת'ור ראגנארוק"). ב"ג'וג'ו ראביט" שלו אין טיפה של זילות, אין מיליגרם ממה שאמא שלי קוראת "סנסציוני", ואני מניח שבדיוק בגלל זה לא צצה סביבו סערה מהסוג שליווה בשעתו את "קומדיית השואה" (איזו הגדרה מטומטמת, בחיי) "החיים יפים". ואיטיטי, הבמאי-שחקן-תסריטאי היהודי מניו זילנד עשה סרט שאולי נשמע כמו אצבע בעין, אבל הוא מצחיק - מצחיק בקול רם, מצחיק למות - וצובט בלב באופן שצריך לראות כדי להבין איך הוא אפשרי במסגרת העלילתית הזאת. רק ילד בן עשר בשם ג'וגו, אמא שלו (סקרלט ג'והנסון) והחבר הדמיוני אדולף (ואיטיטי, עם ההיטלר הקולנועי הכי מצחיק שהיה. כן כן, כולל ההוא של צ'פלין). איזה סרט. (תומר קמרלינג)

 

אנחנו יודעים, אנחנו יודעים, ספרי המשך (בעיקר כאלה שנכתבו בעקבות הצלחה מחודשת שהספר זכה לה ולא נכתבו מראש כסדרה) זה מבאס, ולמי באמת יש כוח לקרוא על עולם עוד יותר מדכא משלנו. אבל "העדויות" - שמסופר משלוש נקודות מבט של שלוש נשים ממעמדות שונים ובעלות תפקידים שונים ברפובליקת גלעד ומחוצה לה - הוא יותר מספר ההמשך ל"סיפורה של שפחה". כן, הוא מרחיב, מעמיק ומרבד את העולם המדכא שתואר בספר ההוא, אבל לא על חשבון האיכות הסיפורית. ובעוד "סיפורה של שפחה" היה ספר די מדכא, ב"העדויות" יש המון תנופה, ממזריוּת ובעיקר תקווה. אפילו דודה לידיה יוצאת בו טוב. (עדן יואל)

 

אני לא יודע מתי הסרט הזה יופץ רשמית עם שם עברי, אבל ראיתי השבוע בפייסבוק את הצעת התרגום הפרטית "צלילי המטאל", ונחרדתי: זה חייב להיות "צליל מטאלי". אם צפיתם אתם יודעים למה, אם לא צפיתם אתם לא, והסיבה שנכנסתי לזה מלכתחילה היא לא להשאיר לכם ברירה. אתם צריכים לראות את סרט הביכורים של דריוס מרדר על המתופף שמאבד את שמיעתו, אתם צריכים לראות איך ריז אחמד מגלם את המתופף הזה, אתם צריכים להכיר את השחקן פול רייסי שמגלם את המנטור שלו, ומעל לכל - אתם צריכים לשמוע את עבודת הסאונד שנעשתה כאן. אני סאקר של עשייה קולנועית ייחודית, לפעמים זה חשוב לי יותר מכל אספקט אחר, אבל "Sound of Metal" הוא כל החבילה: גם סיפור מצוין שמבוים מצוין ומשוחק מצוין, וגם שיעור חובה לכל סטודנט לקולנוע או פשוט חובב קולנוע שחובב לצד הנוע גם את הקול. (תומר קמרלינג)

 

"You're Wrong About" הוא הפודקאסט המעולה של העיתונאים מייקל הובס ושרה מרשל. והוא אמנם לא עלה ב-2020, אבל השנה הם יצרו סדרה בת חמישה פרקים על הנסיכה דיאנה - הנושא שכולם התאבססו עליו באופן גורף - והפכו לתוכן היחידי שצריך לצרוך בנושא. באופן כללי מדובר בפודקאסט שכדאי לשמוע, שחוזר לתופעות מהעבר (העבר הוא הניינטיז, כידוע) ומפרק אותם באופן אינטלגנטי ומצחיק ו-woke. נושאים כמו בהלת ה"קראק בייביז" (ולמה הם סתם ביטוי של גזענות על שחורים) או היסטריית כת השטן ותסמונת שטוקהולם. הכל חכם ומתוחקר לעילא אבל מרגיש חף ממאמץ, אינטלגנטי בטירוף ונורא, נורא מצחיק. 

נפרדים מ-2020: כל הכתבות, הרשימות והסיכומים

את סדרת הספיישל על דיאנה הם חילקו לחמישה פרקים, כל אחד מהם בן שעה וחצי, שהתגלו כהאזנת הבינג' הכי כיפית שאדם יכול להעניק לעצמו. הם מנתחים את האאוטפיטים שלה (ושולחים אתכם לגוגל), מטנפים על כל המעורבים בפרשה ופורשים בפנינו את כל הסיפור העצוב הזה באופן בהיר, אמריקאי, מפוכח, ציני ומצחיק, אבל גם רגיש ומלא חמלה. מי שהשתעמם מ"הכתר" או סתם מחפש נקודת מבט מורכבת יותר על הסיפור הזה במסגרת חגיגות השלושים לדיאנה, ימצא את התשובה שלו, וכנראה שעוד הרבה אחרות, בפוד המעולה הזה. (נטע חוטר)

 


כבר שנתיים-שלוש שיודעי הח"ן לוחשים את השם של נטי פלוסו מאוזן לאוזן ומבטיחים שהנה, תכף באה הפריצה העולמית שלה. השנה זה קרה, ופלוסו - ילידת ארגנטינה שחיה, מקליטה ורוקדת במדריד - שחררה השנה את אלבום הבכורה שלה, "Calambre", שזה, אם הבנתי נכון, שריר תפוס. ואין דימוי יפה יותר למוזיקה הדחוסה-דחוסה של פלוסו: היא מלאה ביטים של היפ-הופ, אבל הביצוע הקולי שלה נעים ומלודי, כמעט פופי, ומדי פעם היא גם מפליגה עמוק למחוזות המוזיקה הלטינית השורשית עם שירים שמתחילים רזים ועדינים לפני שהם מתפוצצים ברעב, סוואג וזעם. וזה בדיוק כמו לעסות ולעסות שריר נוקשה עד שבבת אחת הוא משתחרר והגוף כולו נשטף הקלה ונועם. הקשיבו בהול ל"Sana Sana", "Corashe" בשביל להניע את האגן והקשיבו ל"Agarrate" כדי להניע את הלב. (עדן יואל)

 


לג'ייסון ההיר, במאי הדוקו המוכר בשמו העממי "הסדרה על מייקל ג'ורדן", היה זהב ביד: חומרי ארכיון נדירים משנת ההתפרקות של אחת השושלות המרשימות בתולדות הספורט וגישה אקסקלוסיבית לשכינה. זה נשמע כמו סלאם-דאנק מובטח, אבל זה יכול היה להסתיים בקלות גם בהחטאה מתסכלת: מכתב הערצה טלוויזיוני שיתסיס מחדש את דמם הדומם של אוהדי הספורט המקורקעים, אבל כזה שלא יאתגר במאום את גיבורו - שהוא לא רק גדול הכדורסלנים (ואולי הספורטאים) בהיסטוריה, אלא גם אישיות מורכבת ומרתקת. העובדה שההיר פעל תחת עינו הפקוחה והאדמומית של הוד אווירותו לא עזרה להפיג את החששות המוקדמים. ובכל זאת, "הריקוד האחרון" לא הסתפקה בהשתחוות בפני עילוי ספורטיבי, אלא ביקשה לצייר את המנגנון האנושי שהפעיל אותו: יצר תחרות מפלצתי וצורך אובססיבי "להוכיח". כך, על אף מגרעותיה (קפיצות מבלבלות בזמן, סלחנות נוסטלגית), הצליחה הסדרה לדון בשאלות של הצלחה וגדולה מבעד לדמותו של המצליחן הגדול מכולם. "הריקוד האחרון" היתה הצפייה הממכרת של השנה, ועכשיו כדאי שמישהו יגיד לג'ורדן שהיא לא היתה מספיק טובה, רק כדי שיעשה עוד אחת. (ניב שטנדל)

 


חבורה של שמאלנים אינטלקטואלים פריבילגים צדה חבורה של רדנקס בשביל הספורט. כששמעתי על הרעיון הזה, מיד החלטתי שזה מגניב מדי בשביל לצאת סרט טוב. אתם יודעים, הבדיחה תחזיק עשר דקות ואז מה. ובכן, אז וואו. דונלד טראמפ בעצמו גרם לגניזה זמנית של "משחקי ציד" כשהטריילר שלו הופץ בארה"ב, אבל הוא כמובן החמיץ לגמרי את העניין כי הוא אהבל: מה שהנשיא היוצא פירש כקריאה לטבוח בבייס הפוליטי שלו הוא למעשה 115 דקות של חבטות ללא רחמים בשמאל הליברלי, בדיוק מה שנועם פתחי מתכוון בפוסט הרפטטיבי שלו "בחיים לא תנצחו ככה". אבל אתם יודעים מה, עזבו את זה: "משחקי ציד" של קרייג זובל המוכשר (""Compliance, "האיש האחרון") נמצא ברשימה הזאת לא רק כי הוא סאטירה מוצלחת, אלא בעיקר כי הוא מצליח להיות בו בזמן אלים להבהיל ומצחיק לבכות, וכי הוא מציג לראווה דמות ושחקנית ראשית (בטי גילפין) שאי אפשר לשכוח. נסו ותיווכחו. (תומר קמרלינג)

 

"אני מודה שתהליך הכתיבה לא התקדם בדיוק לפי התוכנית שלי", כותב ברק אובמה בהקדמה של האוטוביוגרפיה שלו, "הארץ המובטחת", שהחלק הראשון שלה המכיל יותר מ-700 (!) עמודים, יצא החודש בישראל ובעולם. "אני מודע עד כאב לכך שכותב מחונן ממני היה מוצא דרך לספר את אותו הסיפור ביתר קיצור", הוא מוסיף. אבל אל תאמינו להצטנעות שלו, מדובר בהחלט בכותב מחונן. בארבע השנים האחרונות התרגלנו למנהיג עולם שמעביר את מסריו הפשטניים במספר דו-ספרתי של מילים, אבל אובמה מזכיר לנו שמנהיג בעל שיעור קומה צריך לדעת לנתח, להעמיק, לחפור (במובן הטוב של המילה). אובמה מוכיח בספרו שהוא לא רק מנהיג גדול אלא גם סופר גדול, שכתב ספר חובה לכל מי שמתעניין בעולם, ורוצה לקבל הצצה למאחורי הקלעים של התהליכים שעיצבו אותו במאה ה-21. (איתי ולדמן)

 

וואי, איך אני אוהב את החדש של ביונסה… אמר אף אדם אחרי 2016. ובכל זאת, משהו במגע הזהב שאפיין את ביונסה עד השנים האחרונות דבק גם בקלואי והאלי ביילי - אחיות, שחקניות וזמרות, ומי שאחראיות לאחד האלבומים המצופים והמספקים של 2020. האלבום שלהן משדך את הקולות המלאכיים של האחיות להפקות אר'נבי מעודכנות, והוא כולל שירים סופר-רקידים וגם בלדות נקיות שגורמות לכל הדבר הפשוט הזה - שתי נשים, מיקרופון וזהו - להישמע רענן ויוצא דופן. (עדן יואל)

 

מה הקשר בין דרמת המתח בכיכובם של ניקול קידמן ויו גרנט, לבין קומדיית הנטפליקס הפרנקופילית עם לילי קולינס? ובכן, מדובר בשתי הסדרות הכי מושמצות של השנה, שמשתיהן נהניתם בסתר כי אין לכם עמוד שדרה. שתי סדרות שכבר לא כותבים כמוהן כיום כי הן בייסיקיות או, המונח שלמדנו מ"אמילי בפריז" - רנגארד. סדרות שלא נחשבות למתוחכמות ולא עמוקות מספיק, אבל סיפקו לנו את הצפייה הכיפית של השנה. כי מה לעשות, יש את הדברים שאתה רוצה שהעולם ידע שאתה אוהב, ויש את מה שאתה אוהב באמת, שזה לשבת בערב בבית מול פרק של "וירג'ין ריבר" בנטפליקס ולשתות תה. אפשר ללעוג עד מחר לסוף המטומטם ולפרצוף הפוחלצי של קידמן, או לעלילה המופרכת והיעדר הכריזמה המצמית של "אמילי בפריז", אבל בסוף אלו שתי הסדרות שהכי נהנינו מהן השנה, ננהר גם לעונות הבאות. (נטע חוטר)

 

אפשר להבין אנשים שהתאכזבו מהסרט הזה. אחרי הכל, הוא פחות מצחיק מ"בוראט" המקורי, ובמובנים מסוימים גם פחות פרוע, יותר מיישר קו עם הקונבנציות של הפי.סי (רק שימו לב שאמרתי *יותר*, כלומר בהשוואה לסרט שבאחד מרגעיו הזכורים קורא כתב קזחי לדוברת פמיניסטית "הגבר הזה"). אבל "סרט המשך בוראט" הוא - הפתעה, הפתעה עצומה - גם נוגע ללב בשתי סצנות משמעותיות לפחות, וגם - פחות במפתיע, מאוד במשמח - סרט פשוט מבריק. כי בוראט הוא הרי כל-כולו פייק ניוז, והסיבוב השני שלו באמריקה כשברקע גם כל הבולשיט של משטר טראמפ בנוגע לקורונה וגם ערימות של תומכי טראמפ שקונים את זה - זה מזקק משהו כל כך מדויק מתוך השנה המחורבנת הזאת שאף סרט "רציני" עדיין לא הצליח לעשות שום דבר דומה. אה, ומריה בקאלובה הבולגרייה בתפקיד בוראט הבת. אין דברים כאלה. (תומר קמרלינג)

 

 

מאז "הרומנים הנפוליטניים" הפכו חיינו לציפייה אחת גדולה לספר חדש של אלנה פרנטה, השנה הוא יצא. כרגיל, בתרגום מצוין של אלון אלטרס. ואמנם המהלך המקובל הוא להתאכזב ולטעון ש"פרנטה איבדה את זה", אבל "חיי השקר של המבוגרים" התגלה דווקא כספר מתוק ומרגש, גם אם נעדר את העוצמות של קודמיו (כמו רוב הדברים בעולם, בואו נודה). ספר שלא מפחד להיות הספר שאחרי יצירת המופת. במרכזו עומדת ג'ובנה, נערה מתבגרת מנפולי שחיה עם משפחתה המתפקדת למחצה, שחייה משתנים לאחר מפגש עם דודתה השנויה במחלוקת, ויטוריה. פרנטה, כרגיל, מעולה בלהעביר באופן מדויק את הייסורים שבלהיות נערה - את העיסוק האובססיבי במראה החיצוני, האימה לנוכח הקודים החברתיים, המבוכה המצמיתה והאינסופית וההבנה שהתבגרות היא מסע שחייב להסתיים בנורא מכל, לאכזב את הוריה. אבל זה בסדר, הם יאכזבו אותה קודם. כרגיל אצל פרנטה הספר כתוב נהדר, הוא מלא תנופה ותובנות ומתפקע מרגש. לא הרומנים הנפוליטניים, אבל בהחלט אחד הספרים הכי משמחים שיצאו השנה. (נטע חוטר)

 

ההצלחה של הסדרה "טד לאסו" מפתיעה כמעט כמו ההצלחה של המאמן טד לאסו: קונספט פשוט ומשעשע לפרומואים של NBC (מאמן פוטבול אמריקאי מגיע לאמן כדורגל באנגליה מבלי להבין את ההבדל הבריטי בפירוש המושג Football) התגלגל לקומדיה שהיתה אמורה להיות חביבה ולא מזיקה כמו הגיבור שלה - נד פלנדרז בחליפת אימון - והתגלתה ככובשת ומרחיבת לב כמוהו. הרבה יותר מהיותו מאמן שנלחם על ניצחון ספורטיבי במגרש, לאסו הוא אדם שנלחם על ניצחון ערכי בחיים: ניצחון טוב הלב, החמלה, הנדיבות והאנושיות בעולם ציני, תחרותי, עוין ונקמני שכלליו זרים לו. זה מודל התנהגות ומנהיגות ראוי תמיד, וראוי שבעתיים בעולם תחת מגפה. כולנו צריכים טד לאסו בחיים. (עדן יואל)

 

 

מה אתה עושה אם מישהו כבר יצר את הסרט שלך? למקס ברבקו זה קרה עם "לקום אתמול בבוקר" המיתולוגי, והוא החליט שלא אכפת לו: גם "פאלם ספרינגס" יהיה "לקום אתמול בבוקר". פשוט אחרת, לגמרי אחרת. הבסיס העלילתי אכן כמעט זהה - גם כאן יש גבר (אנדי סאמברג) שתקוע בלולאת זמן ומתעורר בכל בוקר לאותו יום שגרתי - וגם כאן יש צלע נשית (כריסטין מיליאוטי הנפלאה) שברור שהמפתח לגאולה נמצא בקשר שלו איתה. אבל בניגוד לסרטו (הכביר, שלא תטעו!) של הרולד רמיס, שכל-כולו דמות החזאי הנרגן שמגלם ביל מאריי, כאן יש לנו עניין עם סרט דו-ראשי, עליו ועליה, אבל אי אפשר להסביר למה זה עד כדי כך משמעותי בלי לגלוש לספוילרים, אז יודעים מה? זה פשוט עד כדי כך משמעותי. כך או כך, זאת תישאר אחת מהקומדיות הרומנטיות הגדולות של העשור הנוכחי. כן כן, אותו אחד שרק התחיל עכשיו.

עכשיו, אם לא צפיתם ב"פאלם ספרינגס" - וזה הגיוני, כי עד כה היו מעט מאוד הזדמנויות לעשות את זה באופן חוקי בישראל - אז בשבת הקרובה (2.1) יש לכם הזדמנות לצפות בו בהקרנה דיגיטלית, עד הבית. פרטים מלאים והזמנת כרטיסים - הכל נמצא כאן, כולל קישור להרצאת זום חינמית שייתן לפני ההקרנה מבקר הקולנוע שלנו. כן כן, אותו אחד שבסוגריים (תומר קמרלינג)

 

 

ג'סי וור שייכת לז'אנר מאוד ספציפי של פופ אלקטרוני שנותר מלא נשמה וכנות למרות העיבודים האלקטרוניים שעוטפים בו כל שיר ושיר. היא שייכת גם לז'אנר הזמרות שהחברים ההומואים שלכם מפצירים בכם לאהוב וגם לז'אנר הזמרות שהיו עושות מיליארדים לו היו זוכות לאלפית מהחשיפה של אריאנה גרנדה או דואה ליפה. האלבום שיצא לה השנה הוא כמו סיכום מדויק ומשכנע של כל מה שג'סי וור טובה בו: שירים יפים-יפים וקליטים-קליטים, עם ביטים אלקטרוניים רזים ששואבים השראה מהדיסקו של סוף הסבנטיז וראשית האייטיז. אפשר ומומלץ להשמיע אותה בבית, לעצום עיניים, לדמיין את עצמכם רוקדים שוב במועדון, לראשונה אחרי הרבה זמן שלא, וככל הנראה לבכות מהתרגשות. (עדן יואל)

 

בעתיד הלא רחוק, בני האדם פיתחו את היכולת להעתיק את התודעה האנושית במלואה ולהעלות אותה לשרתֵי מחשבים. ניית'ן, גיבור הסדרה, מועלה לשרת שכזה, המעוצב כגן עדן מפואר ורחב ידיים (שכל פעולה בו עולה כסף), אך מגלה במהרה שהחיים שהשאיר מאחור - פשוטו כמשמעו - לא סיימו איתו. "אפלואד" משלבת בחן רב בין תעלומה מרכזית שמניעה קדימה את העלילה ואינספור בדיחות, המצאות וקישוטים טכנולוגיים שגורמים לעולם המטורלל שבה, בו ניתן להמשיך ולתקשר עם המתים באמצעות שיחות וידאו, להיראות הרבה יותר מציאותי. (עדן יואל)

 

אם "מוכה אהבה" של פול תומאס אנדרסון לא היווה הוכחה מספקת, אם את "שמור עליי" של מייק בינדר פשוט לא ראו מספיק אנשים, אז נדמה לי שאחרי "יהלום לא מלוטש" של האחים ג'וש ובני ספאדי כולם יודעים: אדם סנדלר הוא שחקן דרמטי פשוט נפלא. מה שהוא עושה עם הדמות של המהמר הנצחי הווארד רטנר, הסיבה והמסובב של הכל בסרט האינטנסיבי הזה, זאת פשוט עבודה של מאסטר. וההופעה הזו היא רק חלק מהייחוד של "יהלום": הסיפור על האיש העלוב שמנסה לעשות את עסקת חייו על בסיס תחושת בטן מצליח לגעת בשאלות הכי גדולות - על אמונה, על גורל - דווקא דרך המקומות הכי קטנים בנפש האדם, מתאוות בצע ועד קנאה. זה גם סרט נורא יהודי, שיצרו במאים יהודים על מאכער היהודי בשכונה הכי יהודית בניו יורק, אז לצופים מהחלק הספציפי הזה של העולם יש אקסטרה סיבה לדפדף אליו בנטפליקס. (תומר קמרלינג)

 

עמנואל קארר הוא אחד הסופרים המבריקים ויוצאי הדופן שפועלים בעולם בעשורים האחרונים. הסופר הנורבגי הנערץ קארל אובה קנאוסגארד כינה אותו "הסופר החי המלהיב ביותר בעולם". בצרפת יש לו מעמד של סלבריטי - ספרו החדש, "יוגה", שיצא באוגוסט השנה, מכר שם תוך שבועות ספורים 200 אלף עותקים - אבל בישראל הוא עדיין לא מספיק מוכר, על אף שחמישה ספרים שלו כבר תורגמו לעברית. קארר חתום לבדו כמעט על סוגה ספרותית: הדוקומנטרי-אישי. ברוב ספריו הוא יוצא לחקור מקרה אמיתי (חייו של הדיסידנט הרוסי אדוארד לימונוב בספרו "לימונוב", או ב"הצד האחר" את סיפורו של ז'אן קלוד רומן -צרפתי מן היישוב שיום אחד ללא אזהרה מוקדמת רצח את אשתו, ילדיו והוריו), אבל מכניס את עצמו ואת חייו בעת הכתיבה עמוק אל תוך הסיפור.

השנה ראה אור בעברית ספרו "המלכות". בספר זה מתוודה קארר, חילוני גמור, בבוטות ובכנות המאפיינות אותו, על תקופה בחייו בה חזר בתשובה ועבר לגור במנזר. במקביל לכך הוא יוצא לחקור את סיפורם של השליחים הראשונים של הדת הנוצרית - אותם אנשים, יהודים ברובם, שאחרי מות ישו יצאו להפיץ את תורתו בעולם. זהו ספר היסטוריה, שמתחיל כאן בארץ ישראל, שכמו תמיד אצל קארר מעלה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. קארר הוא סופר שמרבה להדהד את ההתלבטויות שלו, את הספקות. לא בכדי, אחרי מאות עמודים בהם הוא מתחקה בעבודת תחקיר מעוררת השתהות אחרי חבורת אנשים שחיה ופעלה לפני 2,000 שנה, הוא חותם את הספר בשתי מילים: "איני יודע". (איתי ולדמן)

 

 

למה יש כל כך הרבה פיגומים בניו יורק? הייתי בעיר הזאת פעמיים בחיים שלי ואף פעם לא עצרתי לחשוב על זה, עד שראיתי את פרק 2 של "המדריך לחיים בניו יורק" של ג'ון ווילסון שמספק את התשובה. כי זה מה שווילסון עושה, הוא מסתובב ברחובות עם מצלמה ומסתכל על דברים שאנחנו בדרך כלל לא שמים לב אליהם, כמו כוס חד פעמית ששטה בתוך שלולית ביוב או גופה באלונקה שהפרמדיקים מפילים בטעות במדרגות. או העובדה שכמעט כל בניין ניורקי מפונפן עטוף תמיד ברשת כעורה של פיגומי בנייה, מה שאף פעם לא תראו בסרטים אמריקאיים. זאת ניו יורק האמיתית, בועת ציביליזציה מצחינה מאנשים ומתקלות, מיקרוקוסמוס של החיים המודרניים.

וזה כמעט כל מה שיש בסדרה: צילומים מהורהרים של העיר ופטפוט בלתי פוסק של ווילסון עליה ועל עצמו ועל החיים, אבל זה די והותר. בכלל, יותר ויותר יצירות טלוויזיוניות מרשות לעצמן לאחרונה להתנסות קצת עם הפורמט שלהן, כמו "Midnight Gospel" בנטפליקס ו-"Shivering Truth" באדולט סווים, וגם אם אתם ספציפית לא בקטע - תמיד טוב שיש מי שמרחיב את גבולות הז'אנר כדי שלא ניתקע כל החיים עם סיטקומים על משפחה עם שכן תמהוני. "המדריך" מצליח גם לאתגר את הצופים עם הסגנון המוזר והאמנותי שלו אבל גם להיות מצחיק ומרגש וכיפי לצפייה (טוב, המפיק הוא ניית'ן פילדר, הגאון הקומי שיצר את "Nathan for you"), ואולי הוא יפלס דרך למיינסטרים לעוד יצירות מקוריות מהסוג הזה, הלוואי. (רחלי רוטנר)

 

מעט מאוד סרטי אימה מצליחים לחדש משהו בז'אנר, ובשעה הראשונה שלו נדמה ש"רליק" של נטלי אריקה ג'יימס בכלל לא מנסה. עוד בית אפלולי, עוד דלת חורקת, עוד אישה מבוגרת עירומה מלחיצה (עם עודף מ-20 מילה, הסיפור הוא על אמא ובת שמגיעות לביתה של אמא/סבתא לאחר שזו נעלמת). אבל סרט הביכורים המבריק הזה יודע בדיוק לאן הוא הולך ולמה, ובחצי השעה האחרונה שלו הכל מתבהר והכל מתחבר. ובשיא - בסצנה שלרבים היא קצת או הרבה יותר מדי, ואני חשבתי שהיא לא פחות מגאונית - ג'יימס ועוד איך מצליחה לחדש משהו בז'אנר. היו שניתחו את "רליק" כסרט אימה פמיניסטי, ויש בזה משהו, אבל לטעמי הייחוד שלו טמון באמירה על החיים של כולנו, אמירה שמבחינתי ממשיכה את ההרהור הבלתי נשכח שמשמיעה פטרישיה ארקט ב"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר: "הייתי הבת של מישהו, ואז הייתי האמא של מישהו". (תומר קמרלינג)