קשה לחשוב על טריטוריה דרמטית ממוקשת יותר ממוזיקאי שמאבד את שמיעתו. איפה שלא תדרוך, קבלאם. כאן מוקש קיטש, פה מרעום מטאפורי, שם מטען צינור דמע. מהבחינה הזו, העובדה ש"Sound of Metal" לא מתפוצץ אף פעם במהלך 120 דקותיו היא פשוט נס - בטח בהינתן שזה סרט הביכורים העלילתי של הבמאי דריוס מרדר, עד היום עורך ותסריטאי זוטר, שביים בעבר רק את הדוקו "Loot" (והיה שותף לכתיבת "המקום בתוך היער" המצוין, שמשהו מרוחו מנשב גם בסרט הנוכחי). כל מי שראה את "סוף הוליוודי", סרטו של וודי אלן על הבמאי שמאבד את ראייתו, יודע שאפילו יוצר ותיק יכול ליפול - ולהתגלגל כמה פעמים בעפר לפני שהוא נעצר - עם דימויים כבדים מהסוג הזה, ו"סוף הוליוודי" עוד היה קומדיה; "Sound of Metal" הוא מלודרמה. סרטו של מרדר, בקיצור, הוא באמת פך שמן קולנועי.
רובן (ריז אחמד) הוא מתופף פאנק מטאל שכבר ארבע שנים נמצא בצמד/זוגיות עם זמרת בשם לו (אוליביה קוק). ערב אחד, אחרי הופעה, הוא שומע צפצוף באוזן. למחרת, ובמונחים קולנועיים בקושי עשר דקות מכותרות הפתיחה, אנחנו לגמרי בעולם של התמודדות עם התחרשות. עכשיו, המהירות הזו היא בפירוש מדיניות: בניגוד לנוהל אקספוזיציה מקובל, אנחנו אשכרה לא יודעים כלום על רובן כשמתברר שהוא מאבד את שמיעתו. את מה שצריך לדעת עליו נגלה, וגם זה במשורה, תוך כדי הליכה. המסה הקריטית תיחשף רק כשרובן יישלח לפגוש את ג'ו, מנהל של מרכז סיוע לכבדי שמיעה (פול רייסי, שחקן שלא הכרתי עד היום ושגונב את הסרט). דברים אחרים על גיבורנו לא נגלה עד לכותרות הסיום, וטוב שכך. התסריט של מרדר מצטיין בדיוק בסוג הזה של מינימליזם; במונחים של מבקרי ספרות זו כתיבה רזה, והיא לא רק מונעת מהעניינים להתפוצץ אלא גם פשוט עובדת. כל הסרט עובד. הוא מרגש, הוא מעורר מחשבה והוא מתנווט לכדי אחד הסיומים היפים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות.
אנשים מדברים על אלוהי הפרטים הקטנים, אבל אני מבקש להחליף את הקטנים בספציפיים. "Sound of Metal" עובד מהמון סיבות - בימוי מהודק, עבודה לא פחות ממושלמת של עורך הסאונד ניקולס בקר, עריכה (דניאל בוקה) שיודעת איך למנוע מהמינימליזם התסריטאי לשעמם - אבל בראש ובראשונה זה עניין של ספציפיות. רובן הוא טיפוס מאוד מסוים שמתמודד עם השיט הזה (ואחרים) בצורה מאוד מסוימת, כמו שאנחנו למדים כבר בפתיחה, עם הדיסוננס המקסים בין הופעת מטאל בלילה ורוטינת שכיבות סמיכה/שייק ירוק מגעיל בבוקר; לו היא טיפוס מסוים עם רקע מסוים, וההתמודדות שלה עם הסיטואציה נגזרת מהנ"ל; ג'ו הוא בכלל סיפור ובכלל טיפוס. בהינתן כל זה, סרטו של מרדר חף לחלוטין מתחושה של דמויות מסומנות או של "נושא"; הוא סיפור וזהו. הבינג סד דט, הוא מצליח לגמרי לתקל את הנושא של חירשות. הוא פשוט עושה את זה חכם וברקע ובאופן ראוי להערכה, עם גלריה של שחקנים כבדי שמיעה (רייסי אגב הוא לא אחד מהם, אבל הוא בן לזוג חירשים) שדי בנוכחות ובאנרגיה שלהם כדי להבהיר את הנקודה שמשמיע ג'ו לרובן: עזוב לתקן את מה שקרה לאוזניים, בוא נסדר את מה שקורה ביניהן.
אי אפשר בלי מילה על ריז אחמד, שכבר מספר שנים נדמה שהכישרון שלו גדול מסך סרטיו. "רוג אחת", "ונום", "ג'ייסון בורן" (החמישי, העולב), "ארבעה אריות" - הוא השתתף בכולם והיה טוב בכולם, אבל הסרטים נעו בין בזבוז זמן לקטסטרופה. לעומת זאת, "חיית הלילה" של דן גילרוי בכיכוב ג'ייק ג'ילנהול הוא סרט אדיר, אבל ליטרלי לא זכרתי שאחמד שיחק בו עד שגיגלתי את הפילמוגרפיה שלו. כבר כמה שנים טובות שאחמד בן ה-38 עושה קריירת טלוויזיה מרשימה - "בנות", "ליל האירוע", "The OA" - וטוב לראות אותו בתפקיד קולנועי מעולה, בסרט מעולה. ההופעה הפשוט פנומנלית של רייסי אמנם מנצחת לטעמי בנקודות, אבל מה שאחמד עושה כאן זה בית ספר למשחק קטן, עם או בלי מירכאות, ששוב יושב בול עם המינימליזם והרזון וכיו"ב.
את "Sound of Metal" יכולים לראות כרגע בישראל מנויי "אמזון פריים". להם אני אומר עופו על זה, לאחרים אני אומר - זכרו את השם. זה חד משמעית אחד מסרטי השנה (של 2019 אם לדקדק), ובכל הנוגע למה שאפשר לעשות בסרט עם סאונד זה בקלות מהגדולים של העשור, אולי של הבכלל. כן כן, עד כדי כך.