מצחיק לחשוב על "סיפורה של שפחה" כעל יקום תרבותי זעיר, אבל נראה שכבר אין ברירה. הדיסטופיה של מרגרט אטווד, שפורסמה לראשונה במהלך שנות ה-80 בשם "מעשה השפחה", זכתה לעדנה מחודשת לפני שלוש שנים הודות לסדרה המצליחה של הולו, בכיכובה של אליזבת מוס. הסדרה עיבדה נאמנה חלק מהמתרחש בספר, אבל קיבלה גם לא מעט חירות יצירתית, והוסיפה לגלעד - התאוקרטיה האלימה שהוקמה על חורבותיה של מחצית מארצות הברית - עוד שכבות, סיפורים, דמויות מפתח ומאפיינים שלא הופיעו בספר. ותרא אטווד כי טוב, ותודיע לפני שנה ומשהו על כוונתה להרחיב בעצמה את העולם המתואר, ותוציא השנה את "העדויות", שחזור לגלעד וחוקר אותה משלוש זוויות חדשות-ישנות.
"העדויות", כשמו, נמסר משלוש נקודות מבט. שלוש עדויות של נשים שעוצבו על ידי רפובליקת גלעד ועיצבו אותה בעצמן. זה סיפורה של אגנס, שאומצה על ידי הורים אמידים ובעלי השפעה בגלעד, וזכתה לחיי נוחות ובורות (נשות גלעד אינן מורשות ללמוד קריאה וכתיבה) שמסלילים אותה לנתיב אחד: נישואים לגבר מבוסס ברגע שתגיע לגיל פיריון; סיפורה של דייזי, נערה קנדית שעבורה גלעד היא רק המפלצת שמעבר לגבול עד שחייה נהפכים על פיהם והיא מבינה שגורלה כרוך בגורל גלעד; וסיפורה של דודה לידיה, אותה כמעט אין צורך להציג למי שקרא את "סיפורה של שפחה" או צפה בסדרה. "העדויות" מציץ אל עברה של לידיה ואל האופן בו חוותה על בשרה את המהפכה הדתית האלימה שהפכה את ארה"ב לגלעד, ומנמק במידת מה את הדמות הנוראית שהוצגה בספר המקורי. את הדמויות החדשות הקורא לומד להכיר מאפס, אבל תשאירו לאטווד, שמעולם לא פגשה קשר עלילתי שלא הצליחה להתיר, שתחשוף את היחסים הסמויים שמתקיימים גם בין העלילות הכי מנותקות.
אודה: כששמעתי לראשונה על "העדויות", גלגלתי עיניים. זה קרה במקביל לשיא הפופולריות של סדרת הטלוויזיה וחשבתי שהבחירה של אטווד היא צינית וחמדנית. למה לא לחלוב את הפרה הזו ולמה לא לעשות את זה כמעט 35 שנים אחרי הספר המקורי? כל הסרטים המצליחים בימינו הם עיבודים למדיה קיימת או סרטי המשך, ואין סיבה שזה לא יעבוד גם בספרות. אבל "העדויות" הכניע אותי עוד לפני עמוד 50 ואני רוצה לומר פה בפה מלא: מדובר בספר מעולה ויצירה, מה שנקרא ראויה בזכות עצמה. בערך.
כן, חשוב לציין ש"העדויות" לא נוצר בוואקום והוא מנצל את האהבה המחודשת לספר משנות ה-80. אטווד לא מכחישה זאת, ואף מציינת מפורשות את יוצרי הסדרה וכוכביה בשלמֵי התודות שבסוף הספר. אז ציינו ועכשיו נחזור לציין ש"העדויות" הוא ספר שקשה להניח מהידיים, ושבמובנים רבים הוא משוכלל הרבה יותר מ"סיפורה של שפחה". אם "סיפורה" היה דרמה מחניקה (ומשובחת), שעקבה בסבלנות אחרי קורותיה של אישה אחת, "העדויות" הוא מותחן ריגול קצבי ורחב יריעה. והמרשים באמת הוא ששניהם מטפלים, בעצם, באותם הנושאים. שניהם מתמודדים עם קנאות דתית, עם הדבקות בחיים וביצירה בתנאי דיכוי קיצוניים ושניהם סיפורי התבגרות חכמים להפליא. שלפרד ב"סיפורה של שפחה" מבינה אט-אט את גודל הפעילות המחתרתית שמתרחשת סביבה ונועדה להפיל את משטר גלעד, והעלילה הזאת מהדהדת גם בסיפור של דייזי ב"העדויות", שנחשפת לפועלה של מחתרת "יום מאי" בקנדה ומחוץ לה. וכמו ש"סיפורה" תיאר בסקרנות את קריסתה של הדמוקרטיה והידרדרותה של שלפרד - בספר לא נאמר שמה המקורי של הגיבורה, ג'וּן זו המצאה של הסדרה - בהיררכיה החברתית, "העדויות" מציג סיפור מקביל של עלייה לגדולה על רקע אותם אירועים בדיוק מצדה של דודה לידיה.
עולמן של הדודות מהדהד את עולם השפחות, וכמו ששגרת היומיום המצמיתה של שלפרד תוארה לפרטי פרטים ב"סיפורה", כך אנחנו מגלים, למשל, איך אישה בגלעד נעשית דודה (זה לא גורל מדהים, אבל הרבה פחות גרוע מגורלות אחרים). וגלעד ממשיכה להיות בו זמנית זרה ומוכרת הודות לנקודות המבט המקבילות של אגנס, שמעולם לא הכירה חיים אחרים מלבד אלה שבגלעד, ושל דייזי, נערה מערבית מודרנית ממוצעת שאף מפקפקת בכך שהשמועות האלה על גלעד בכלל יכולות להיות אמיתיות.
אטווד מקפידה להבדיל בין הגיבורות שלה גם בקולות שהיא מעניקה להן. העדויות של לידיה סרקסטיות ומפוכחות (היא מעליבה את הדודות שעובדות איתה, מתנשאת מבחינה אינטלקטואלית על הגברים שהיא כפופה להם ובאופן כללי מצטיירת כביץ' מושלמת שלא כדאי להתעסק איתה), בעוד המונולוגים של אגנס מתחילים ילדותיים וקטנוניים - כיאה למעמדה הגבוה - ומקבלים במהלך הספר גוונים לשוניים נוספים, שמשקפים את הניסיון והתובנות שהיא צוברת. רפובליקת גלעד מתפתחת גם היא, והקוראים נחשפים למערכים פוליטיים ופיתוחים טכנולוגיים שלא הוזכרו בספר הקודם, אבל משרתים היטב את העלילה של "העדויות" בלי שייראו לרגע לא אורגניים או מאולצים.
כל זה לא בשביל לומר ש"העדויות" הוא ספר מושלם. העלילה שלו, למשל, נשענת לא מעט על דאוס אקס מכינה, וחלקו האחרון הוא רצף אירועים מותחים אמנם, אבל גם לא מאוד סבירים. ואם יורשה לי, ייתכן שהוא לא זכה בצדק בפרס "בוקר" של 2019, שהרי יותר משהוא ספר טוב, הוא מה שנהוג לכנות אירוע ספרותי. הוא הוכחה ניצחת לכך שספרים טובים וגבוהים יכולים להפוך לשיחת היום (גם אם באיחור של 30 שנה), ולהצלחה כלכלית שמצדיקה ספר המשך. אבל גם בניכוי ההייפ והכתרים שנקשרו לו, הוא ספר חכם, עשיר ומורכב שמצדיק כל דקת קריאה, אפילו אם לא קראתם את הספר המקורי. אפילו אם, חס וחלילה, לא אהבתם את הסדרה.
"העדויות", מרגרט אטווד. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת כנרת זמורה-דביר, 416 עמודים