1
נפתלי בנט נמצא בתקופה נפלאה. מאז שהלחיץ את נתניהו ומונה למשרד הביטחון הוא חי את החלום. הוא פתח את הקדנציה עם חיסול מפקד הג'יהאד האיסלאמי (מבצע שלא היה בו כל חלק), ומאז הוא רק עולה כפורח. אתמול הוא הוסיף לעצמו ניצחון פוליטי, ולא כזה שאפשר להקל בו ראש: בניגוד לפרץ, ובניגוד למנהגו, בנט לא התקפל מול נתניהו ועמד בהתחייבותו לא לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. בדרך הוא הצליח גם לעקוץ את נתניהו ("אם אתם כל כך רוצים אותו, שריינו אותו בעצמכם"); להביע עמדה עקרונית ממלכתית ומוסרית נגד אדם שמעריץ רוצח המונים; וכמובן – לנקות את עצמו ואת הפנטזיה שלו על ראשות הממשלה משאריות כהניסטיות שכמעט דבקו בהם. וחוץ מכל אלה: לא רק שבנט לא חושש עכשיו מאחוז החסימה; בסוף הבחירות הוא גם יעמוד בראש רשימה גדולה משהיתה לו כיו"ר הימין החדש והדל. אפילו האפשרות לפיצול מחודש תהיה אטרקטיבית יותר – וכמוה כושר המשחק מול גנץ וכושר המיקוח מול נתניהו. בנט הצליח לזכות בתפקיד הבכיר ביותר בממשלה – שר הביטחון – כשעמד בראש סיעה בת שלושה ח"כים. אפשר רק לדמיין מה יעשה נתניהו אם לבנט יהיה מספר כפול מזה.
2
בניגוד לבנט, איילת שקד ממשיכה לשמור על מעמדה המידרדר כקורבן הנזק ההיקפי של כל אירוע שעובר על מפלגות הציונות הדתית. עם כל מערכת בחירות הולך ומתבהר הפער האמיתי בין תדמיתה כמנהיגה פוליטית לבין מעמדה בפועל: נשרכת אחרי נפתלי בנט ומרעיו המזדמנים, ולכל היותר נקראת מדי פעם כדי לטפוח קצת נשיות וחילוניות על פניהם המבהילות את הציבור הרחב שאליו הם כמהים.
בנט כבר השלים את הסיבוב המלא על גבה של שקד: הוא גרף את האשראי שלה בבית היהודי; גרר אותה להרפתקת ההתאבדות בימין החדש; והתחבא מאחוריה בימינה רק כדי להתפצל מיד אחרי הבחירות בחזרה לימין החדש, לחזור לעמדת היו"ר ולקחת לעצמו את תפקיד השר. כעת בנט, שוב מלא בעצמו כשהיה לפני האפיזודה העגומה של אפריל 2019, חזר לראש הימין החדש, ושקד נדחקה לא רק מפניו אלא גם מפני פרץ – האיש שהדבר הכי טוב שהצליח לומר בשבחה בשבוע האחרון הוא ש"בעלה טייס". מזל שבצלאל סמוטריץ' הסכים לוותר לה על המקום השלישי. מה אכפת לו; הוא ממילא יזכה בוודאי בתפקיד שר לפניה, כפי שקרה ביוני, כש"המפלגה היחידה שבראשה עומדת אישה" העמידה מאחורי האישה המובטלת ממשרד ממשלתי שלושה גברים עם תיקי שר.
איילת שקד היתה ונותרה הבטחה פוליטית שעדיין לא התממשה. היא שותפה מלאה לכישלונותיו הפוליטיים של בנט – לרבות הקדנציה הקצרה שלה בראשות הרשימה; והקרדיט שצברה במשרד המשפטים נרמס מזמן ברגלי הפיל המשתוללות של אמיר אוחנה, שלעומתו מצטיירת שקד כחניכה של אהרון ברק. פעם שקד נראתה ככוכבת של הימין; היום היא נערת הפוסטר המושפלת שלו.
3
איך אפשר להתייחס ברצינות לגדי יברקן? איך אפשר להתייחס ברצינות לאדם שחובר למהלך פוליטי שרק לפני תשעה חודשים הוגדר בפיו, בראיון ב"החדשות עם יעקב אילון", כ"סכנה ממשית"? שחובר לאנשים שלדבריו "עומדים להרוס כמעט כל חלקה טובה במדינת ישראל"? שמוכן לכהן כשר בממשלה שהוא הגדיר באותו ראיון כ"ממשלה של בן אדם בלבד כדי להוציא אותו מכל ההאשמות שעומדות בפניו"?
ואיך אפשר להתייחס ברצינות למי שאוסף הבטחות שררה מנתניהו – האיש שממכתבי ההבטחות שהעניק ברבות השנים לסובביו, מרפי איתן ועד גלעד ארדן, אפשר לעשות דגם נייר בגודל טבעי של מטוס ראש הממשלה החדש? ואיך אפשר להתייחס ברצינות לאיש כחול לבן שמפלרטט עם הליכוד בפומבי, ולא רק שהוא חושב שזה יעבור בשקט – הוא בכלל משוכנע שזה מנוף לחץ?
ואיך אפשר להתייחס ברצינות למי שכבר יכול היה לערוק לליכוד, להביא להקמת ממשלת נתניהו ולהפוך לשר עוד במאי, אבל בחר לעשות את זה רק עכשיו, כשסיכויי נתניהו להקים ממשלה וסיכוייו להתמנות לשר בה רק הצטמקו? ובעיקר, איך אפשר להתייחס ברצינות לאדם שמדלג באופן כל כך אופורטוניסטי, כל כך חסר אידיאולוגיה, בין שתי עמדות הקצה של הפוליטיקה הישראלית – "רק ביבי" ו"רק לא ביבי"?
אי אפשר.
4
אז לגדי יברקן אי אפשר להתייחס ברצינות – וגם לא צריך. הוא ממילא פוליטיקאי שעתיד להתמוסס בשורות האחוריות של הליכוד, בין אופיר כץ לאתי עטיה. משקלו הפעוט (שנופח באופן היסטרי על ידי נתניהו באפיזודה הנוכחית) לא יביא להישג מזהיר לליכוד בקרב יוצאי אתיופיה, ויברקן יוכל לקחת את ההבטחה שקיבל למינוי שר (שכבר הוכחשה על ידי הליכוד) לביתו הפוליטי הבא – אם ימצא עוד מי שיאמין לו.
אבל יברקן הוא פוליטיקאי שולי וחסר חשיבות. רפי פרץ, לעומתו, הוא הרברפי הנערץ מישיבות הקו ומנהיג הבית היהודי, ולכן הנלעגות שלו עולה עשרות מונים על זו של יברקן הקיקיוני.
את שבוע הפליטות המביך שלו פתח פרץ בראיון ל"ידיעות אחרונות" שבו פלט את כל תפיסת עולמו החשוכה, מגזענות דרך מיזוגניה ועד להט"בופוביה; המשיך בפליטת ה-SMS על העיתונאית-פוליטיקאית שרה ב"ק, כמי שאמורה לטשטש את "חרדליות היתר" של הבית היהודי בפני מצביעיה; והסתיים בפליטת הציוץ "מילה זו מילה" (בנוגע להסכם עם איתמר בן גביר) שנמחק תוך שתי דקות – בדיוק פרק הזמן שבו נמחקה מעט האמינות שעוד נותרה לפרץ.
אולי זה צריך להיות כתב ההגנה החדש של פרץ, המרבה להתפתל כדי להסביר את עמדותיו המקוממות: מילה זו לא באמת מילה.
5
על פניו, נתניהו דווקא יכול להיות מרוצה. כפי שנכתב כאן השבוע על האיחוד בשמאל, גם האיחוד בימין משרת את המפלגה הגדולה בגוש: מצמצם את סכנת אובדן הקולות, ובה בעת הופך אותה לברירת המחדל של מאוכזבי האיחוד. בנט אמנם הצליח להרחיק מעליו את בן גביר; אבל פרץ וסמוטריץ', כוהניה של "נורמטיביות" חשוכה ומעוותת, רעילים לא פחות עבור מצביעי הימין הרך אליהם נשא בנט את עיניו כשנטש את הבית היהודי. כשהימין החדש חוזר למלבושיו הישנים, למבועתי פרץ וסמוטריץ' נותרת רק כתובת אחת: הליכוד.
ואף על פי כן, נדמה שנתניהו עשה הפעם טעות. איחוד הימין המחודש היה כנראה לא רק מיותר, אלא אפילו מסוכן במידה מסוימת. סביר להניח ששתי המפלגות – הימין החדש עם האיחוד הלאומי והבית היהודי עם עוצמה יהודית – היו עוברות את אחוז החסימה. הבית היהודי, על בסיס מצביעיו הקטן אך הנאמן, היה מבטיח למעשה את שימור קולות מצביעי עוצמה יהודית. אלא שכעת בן גביר רץ לבד, וכמו בספטמבר הוא צפוי לבזבז שוב עשרות אלפי קולות. אם כך יקרה, שכרו של נתניהו – ששוב יצא מגדרו כדי להבטיח איחוד בימין – יצא בהפסדו; והפעם ההפסד הזה עשוי להיות יקר במיוחד.
6
בארבע אחר הצהריים הודיעה סתיו שפיר כי לא תתמודד בבחירות לכנסת ה-23. ב-11 בלילה הודיע איתמר בן גביר כי יתמודד לבדו באותן בחירות. שני מתמודדים עצמאיים, בולטים ושנויים במחלוקת משני קצוות המפה הפוליטית, שמצאו את עצמם מחוץ למסיבות הנישואים הנרגשות של מי שהיו רק לפני רגע בני זוגם. אך ככל שגדול הדמיון, כך בולט השוני: זו מקפלת את הדגל בתבונה ובהגינות "מתוך אחריות לגורלו של הגוש" (כפי שאמרה בראיון לגל"צ ביום שני), וזה מסתער על הכנסת בחמת זעם "מתוך אחריות" לשלטון הימין (כפי שאמר לעיתונאים אמש). לא צריך לחכות למרץ כדי להבין מי כאן האחראי: שפיר מנעה מגייסותיה המידלדלים להתאבד על חומת אחוז החסימה ואפשרה להם להצטרף אל גוש השמאל. דווקא בן גביר, למוד כישלון ספטמבר ועוד שורה ארוכה של כישלונות קודמים בעוצמה יהודית, היה אמור לדעת טוב מזה; האחריות שלו לגוש הימין מעולם לא עמדה בתוקף.